כל ספר הוא מסע חיים

אורה רטס דוידוביץ מעולם לא הפסיקה לכתוב. היא כתבה על החיים בניו יורק, על החיים שלה ביבשת אפריקה, על פסק זמן בתל אביב ועל זיכרונות קולינריים מבית הוריה, אבל רק עכשיו היא מתפנה להוציא לאור את הספר הרשמי הראשון שלה "המסע לקינוח האף", ספר ילדים שהוא חובה בכל בית

ספר הביכורים שלך עוסק בנושא שלא הרבה מעיזים לעסוק בו

"זה נכון" מחייכת אורה "בחרתי להוציא ספר בשם "המסע לקינוח האף" שהוא ספר לילדים בנושא בהחלט מאתגר. ההחלטה לעסוק דווקא בנושא הזה, הגיעה ממקום מאד אותנטי, כסבתא לנכדים קטנים, חוויתי תסכול מסוים כאשר אני רצה אחרי הקטנים עם טישו ואני לא מצליחה להסביר להם איך לקנח את האף. חיפשתי מידע באינטרנט ואספתי עצות שונות ותוך כדי הבנתי שיש כאן חומר רקע לסיפור שלם.
התחיל לדגדג לי באצבעות ופשוט התחלתי לכתוב." 

"גייסתי למשימה את כלתי, שרון רטס, מעצבת אופנה במקצועה ואם שניים מנכדי. יחד עברנו את כל תהליך הפקת הספר. מיון הרעיונות, דיוק הטקסט, מציאת המאיירת המתאימה והעבודה על נראות הדמויות עד לרגע המרגש של ההוצאה לאור של הספר."

איך לא חשבו על זה קודם?

"האמת שרבים שואלים איך לא חשבו על זה קודם". היא משתפת, "זה לא שאין ספרות ילדים בעולם בנושא, אבל נראה לי שאין ספר שהוא הדרכה מעשית, עם טיפים, להורים ולילדים הצעירים איך להתמודד עם פעולת קינוח האף. אולי כי יש בו משהו אינטימי וגם קצת מגעיל… אבל עובדה שזה נושא מאד פופולארי והרבה אנשים מאד מתלהבים שמישהו מספיק אמיץ לכתוב עליו."

מסע בעקבות הלב

הספר "המסע לקינוח האף" הוא לא הספר הראשון של אורה, בעשרים השנים האחרונות, היא תמיד שילבה בין כל עיסוקיה את הכתיבה. הסיפור שלה בפני עצמו יכול למלא ספר שלם: היא הייתה אם חד הורית שגידלה את ילדיה בגיל היסודי, כמפרנסת יחידה, תוך שהיא מורה בבית ספר תיכון ובנוסף עובדת בעוד ארבע-חמש עבודות ביום.
יום אחד חבר מהתיכון בשם שרון דפק בדלת אחרי שהיה במקרה בסביבה. אחרי תקופת חברות קצרה התברר כי הוא כנראה ה'אביר על הסוס הלבן' שאורה חיכתה לו כל השנים. כמו באגדות הוא לקח אותה איתו לסיבוב בעולם, הם גרו בהתחלה בבוסטון היפה, משם עברו ניו יורק הנפלאה ולאחר מספר שנים עברו לזמביה שבאפריקה. בשבע השנים בהן התגוררה אורה בקונגו, גם עסקה באומנות וכתיבה וגם הקימה בית שיקומי לילדות רחוב נטושות. כיום, היא חזרה לישראל ומשקיעה את זמנה בין היתר בגידול הנכדים.

את הספר הראשון שלך כתבת על ניו יורק, על מה הספר מדבר?

"הרבה שנים עבדתי מאד קשה, גידלתי ופרנסתי לבדי שני בנים עד שפגשתי את בעלי וטסתי אתו לבוסטון. אחרי שנתיים שלימדתי בבוסטון עברית עברנו "לכבוש את מנהטן", זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שבה לא הייתי חייבת לקום כל בוקר לעבודה ויכולתי לעצור לרגע וליהנות ממה שיש לעולם להציע.

לקחתי שנת שבתון ובכל בוקר הסתובבתי ברחובות התפוח הגדול, ראיתי מופעים, חקרתי את השכונות השונות ופגשתי אנשים מעניינים. היה לי בלוג פופולארי שנקרא "ניו יורק. אני ומנהטן". מה שעומד מאחורי השם הוא שאני כביכול מסתובבת ברחובות ניו יורק בלוויית ידידי 'מנהטן' וביחד אנחנו מגלים וממליצים על האוצרות שבחיי העיר. צילמתי וכתבתי על האנשים המעניינים שפגשנו, המסעדות והאוכל שגילינו, על תרבות, אומנות ועוד. זו הייתה שנה מכוננת ומשמעותית בחיי, את כל הפוסטים בבלוג ריכזתי לכדי ספר."

"אגב באותה שנה, נהגתי לבלות בין המוזיאונים והרחובות של ניו יורק עם חברה שהכרתי בעיר, דמות ציורית שהחיים שלה היו סיפור קומי ודרמטי גם יחד.  תוך כדי הסתובבות יחד ברחובות מנהטן היא שיתפה אותי בסיפור החיים המרתק שלה. בערב בדירה שלי, נהניתי לשחזר ולכתוב את קורותינו באותו היום. זה רומן עם אוסף של סיפורים מטורפים ששוכב כבר שנים במגירה ומחכה לצאת לאור".

"אני זוכרת שביום הולדתי ה-50 לקחנו מונית ונסענו לחגוג במסעדה בדאון טאון ניו יורק, הרמנו כוסית ואישי שאל אותי "מה את מאחלת לעצמך, מה עוד תרצי לעשות כשתהיי גדולה" בלי להסס אמרתי לו שאני רוצה להוציא לאור ספר, זה מה שעניין אותי מאז ומתמיד ואני שמחה שאני זוכה כעת להגשים את החלום. אני מקווה שזו תחילתה של דרך ארוכה…"

התחנה הבאה במסע שלך הייתה אפריקה, איך הגעת לשם?

"יום אחד קיבלנו טלפון מהאחים של שרון עם בקשה שנגיע לאפריקה, יש להם פרויקט במעבר הגבול והם צרכים עזרה. מצאתי את עצמי מדלגת ליבשת השחורה עם התיק המודרני והמגפיים של ניו יורק. ביום בהיר אחד נהפכתי מ"סתם אורה" ל"מאדם אורה" גברת מכובדת עם נהג, גנן ועובדת בית צמודה.

לא הכרתי אף אחד בזמביה, ולאט לאט הקמתי לנו בית, מצאתי עיסוקים וכמה חברות. לאחר שנה עברתי לגור בקונגו, "המוזונגו" הלבנה בין כל המקומיים. גם שם השתמשתי בכישורי ההישרדות שלי, שוב הקמתי בית, שוב המצאתי את עצמי מחדש…

"בגלל הסביבה המאתגרת, לא יכולתי לצאת החוצה מהחומות שמקיפות את הבית בלי נהג או מאבטח" היא מתארת "בקונגו גרים אנשים נחמדים אבל קשוחים… יכולתי לצאת מביתי המוקף בחומות רק עם הנהג הצמוד שלי. התחלתי להתנדב בקהילה המקומית דוברת הסוואהילית והצרפתית. חברתי לבחור מאנגליה שהקים את פרויקט "קימבליו" שמטרתו לעזור לילדי רחוב שננטשו על ידי המשפחות שלהם. בזכות הכספים שתרמה החברה שבעלי עבד בה, הקמתי בית מחסה ושיקום לילדות הרחוב שברחו מהבית או ננטשו בשווקים.

מה גרם להורים שלהן לנטוש אותן?

"באפריקה ובפרט בקונגו יש סיפור עצוב שנקרא "הילדים המכושפים". מדובר בילדים רגילים, עם בעיות קלות כגון היפראקטיביות או חוסר ויסות רגשי, שההורים מחליטים שהקשיים שלהם נובעים מכך שהם מכושפים, ובגללם מתרחשות כל הצרות המשפחתיות. הנוהג בקונגו לערוך טקס עם הכומר המקומי, שיוציא מהם את הכישוף שלהם. גם הבנים וגם הבנות עוברים ברוב המקרים גם התעללות מינית עד שהם בורחים מהבית, חוברים לחבורות הרחוב שבשווקים ומגדלים את עצמם לבדם.

סיבה נוספת בגללה הילדים בורחים מהבית בגיל מאד צעיר הוא הנוהג בקונגו שכאשר ההורים מתגרשים, הילדים שהם הרכוש של האבא, הולכים איתו.  ברוב הפעמים הם מוצאים את עצמם עם אימא חורגת שמתעמרת בהם, מעבידה אותם או שפשוט משאירה אותם כמו כלבים עזובים בעיר הגדולה."

איך הצלחתם לאתר את הילדות?

"פגשתי כמה מהבנות במרכז הקהילתי בו התנדבתי וגם גייסתי צוות מקומי שהלך לשווקים ושאל אנשים אם הם מכירים ילדות שגרות ברחוב. חיפשנו ילדות בנות 8-14 שעדיין לא שקעו בזנות או בסמים ואפשר היה להציל אותן ולהעניק להן תקווה, מזון, קורת גג.

"בבית הבנות" גייסנו נשים מקומיות שילמדו אותן סדר יום. הבנות למדו לבשל בעצמן, לדבר צרפתית, לתפור ולהכין צמידים ומחרוזות, כדי שיוכלו להתפרנס.המטרה היותר חשובה הייתה לשקם את הבנות גם נפשית ולאחר כמה חודשים להחזיר אותן לקהילה שלהן, ולמצוא מישהו מהמשפחה שירצה לקבלן, כי עכשיו הן יכולות להועיל למשפחה. לפעמים זה הצליח ולפעמים הן ברחו חזרה לרחוב.

גם באפריקה כתבת ספרים?

"בכל מקום שאליו הגעתי בעולם המראות והחוויות המיוחדות מפעילות אצלי את "כפתור היצירתיות" ואת הרצון לספר, לשתף, לכתוב את זה…." מחייכת אורה, "באפריקה כתבתי ספר על כל החיות שפגשנו בספארי ובג'ונגלים של זמביה, במדגסקר ודרום אפריקה. ספר בו סיפרתי לנכדים ולמשפחה הגרעינית על החיים המיוחדים שלנו.

כתבתי גם ספר שנקרא "כי ככה זה אצל פילים", שמספר את סיפורו של ג'ו-וו הפיל האפריקאי, שמגורש בגיל הבגרות מלהקת הנקבות ויוצא למסע התבגרות. זה באמת חלק מתהליך ההתבגרות הטבעי של פילים, כפי שלמדנו ממדריכי הספארי המקומיים. ג'ו-וו (שזה פיל בשפת הניאנג'ה בזמביה), מוצא את עצמו לבדו, צריך לשרוד ולהתחיל מחדש את חייו בקרב הפילים הזכרים. הספר מלווה בתמונות שצילמתי אני וילדי גם יחד, הוא מלמד המון על עולם הפילים, הוא סיפור מסע עם מסר אוניברסלי." השנה אורה מתכוונת להוציא לאור גם את הספר הזה.

אילו ספרים נוספים כתבת?

"ממש עכשיו הוצאתי ספר שהכי קרוב לליבי, ספר של כ-180 עמודים, שהוא "ספר המתכונים והזיכרונות" מבית הורי ז"ל. בספר, שהוא הנצחת הורי וסבתי, משולבים כ-120 מתכונים, החל מהמטבח הרומני עליו הם גדלו ועד מאכלי הגורמה שאבא היה ממציא בכל ארוחת ערב שישי.
בספר משולבים סיפורים אישיים, זיכרונות כל בני המשפחה, תמונות משפחתיות מכל התקופות ואת כל האהבה והגעגועים שצברנו מאז לכתם. בחודש מרץ האחרון באזכרה השנתית להורי, חלקתי עם המשפחה את עותקי הספר והרגשתי כל כך גאה ומאושרת.

אפשר לקרוא לך סופרת?

אורה מחייכת במבוכה "אני לא יודעת, אני מהדור שמאד מחשיב סופרים וספרות. בעיני המילה "סופר" היא מעמד ששמור רק לשמות גדולים. אני כן מרגישה יוצרת. למעשה מאז ומתמיד יצרתי. כשהייתי מורה בתיכון בבאר שבע, יצרתי תוכניות לימוד מיוחדות בדרך המשחק, שכתבתי ואיגדתי לטובת המורות.

בניו יורק יצרתי את הבלוג שגם תפעלתי טכנית, גם צילמתי וגם כתבתי. מ"זמן תל אביב שלי" נשארו לי מלא סיפורים קצרים במגירה, באפריקה חוץ מהתכשיטים שיצרתי, מהתיקים שתפרתי והבית הבנות שהקמתי, כתבתי המון ויצרתי ספרים. אז…. אני מתקשה עדיין להגדיר את עצמי כסופרת, למרות שלכתוב ספרים זה חלק גדול מאד מהחיים שלי. אולי יום אחד אעז לומר את זה גם בקול".

איך הרגשת כשסוף סוף יצא לאור הספר "המסע לקינוח האף" הספר הרשמי הראשון שלך ? "וואוו זה היה יום מרגש במיוחד. שרון ואני הגענו לבית הדפוס בהתרגשות מטורפת וכשהחזקתי את הספר ביד, הרגשתי שהצלחתי סוף סוף להגשים חלום. חלק גדול מההתרגשות שלי הוא שמדובר באמת בספר שיכול לעזור באופן פרקטי להרבה הורים, ילדים ואפילו סבים וסבתות כמוני בנושא שהוא מאד חשוב, שמעורר סבל בקרב הרבה משפחות, בעקבות מצוקת הקטנים המסתובבים עם אף סתום וקשיי נשימה. חשוב לי שהספר יגיע לכמה שיותר אנשים, כי המחשבה שהספר הזה יעזור אפילו לילד אחד או למשפחה אחת עושה אותי מאושרת."

מה המסר שלך לקוראים?

"תאמינו שאפשר להגשים חלומות. אם אני, אם חד הורית מבאר שבע, שהתפרנסה מחמש עבודות שונות ביום, מצאתי זוגיות נכונה, וקיבלתי הזדמנות לשנות את החיים שלי בגיל 50, הסתובבתי בעולם והמצאתי את עצמי מחדש בכל מקום אליו הגעתי, אז סימן שזה אפשרי. אם חלמתי לפני כעשור להוציא לאור ספר משלי ורק עכשיו הגעתי לזה, אז כל אחד יכול, אין גיל להגשמת חלומות". 

לרכישת ספר הביכורים של אורה רטס דוידוביץ ושרון רטס "המסע לקינוח האף" לחצו כאן