מערכת המומלציםאתמול בלילה הכרתי מישהו באחת האפליקציות
הכנתי קפה, גלגלתי סיגריה ומתוך הלאות של יום טוב ואינטנסיבי, התחלנו לדבר. גבר נהדר, שפה משותפת, נוכחות וגם נראה מעולה.
במהלך השיחה הוא אמר בכנות ואפילו בטבעיות: כשאתה בן 40 כל העניין הזה של מציאת אהבה הופך מאתגר יותר, אתה פחות ופחות מוכן. פחות מוכן להתמסר, פחות מוכן לפתוח את הלב.
משהו נשבר בי.
מראש.
לפני יומיים ביליתי את הבוקר בבכי. הרגשתי עצובה עצובה ולא הייתה לי תשובה כששאלתי את עצמי למה/
אחרי שעתיים כאלה, צעקתי בשקט לחלל: אני לא רוצה אהבה! ונתתי לעוד ועוד בכי להתפרץ ממני ואז להתפוגג לו לאט. הנחתי את דעתי. הרי אני לא רוצה אהבה.
בזמן האחרון, אני מרגישה שבכל פעם שאני מפנה את גבי לאהבה, היא מתחנפת אליי. כאילו אומרת ברוך: אני כבר פה. את לא יכולה לסלק אותי. גם אם תעצמי עיניים, אני עדיין פה. והיא כל כך רכה האהבה, והיא שולחת שליחים שיגידו לי כמה אני יפה. כאלה שיחזרו אחריי וישלחו לי שירים. כדי להיות בטוחה ממש היא גם שולחת לי מתנות יפות, כי כמה שהיא בטוחה בעצמה, גם בה נשאר מקום לספק, אם אני רצינית הפעם. אין ספק, המתנות גרנדיוזיות, התוצאה: אני התרככתי.
הגבר הזה שיש לו פוטנציאל, לא אפשר לי להיכנס בדילוגים מזוייפים לאיזה קשר שלא באמת אוכל לעוף בו כי לא באמת אאמין שזה ייתכן. אבל אני מוכרחה להגיד שדווקא הכנות הזו שלו, גרמה לי להיזכר שאני בעצם כן רוצה אהבה.
אהבה כזו שחוששים בה ומגששים לאט לאט וצומחים בה (אם צומחים) בקצב שמאפשר להכיל ולעצור ולהמשיך (אם נמשיך).
כי אני לא רוצה לדעת, לא רוצה לצאת בהצהרות, לא רוצה לחכות על מפתן הדלת בכותנת נשית ולראות אם הוא חוזר.
להעמיד פנים שאני כאן ואני מוכנה וכל מה שלא יסתדר זה בעצם אתה.
אני רוצה להכיר בכל הכאבים שלי, גם אלו שאני מחביאה בארון מתחת לכיור האמבטיה.
לא רוצה להיות אופטימית וגם לא זהירה.
אל תבטיח לי בית בבקשה, כי אני לא יודעת אם אוכל לגור בו איתך. אני לא יודעת.
אולי רק נקשט, את הבית שלי שכבר קיים, נרענן את הקירות בצבע שמנת רך. נכניס פרחים וציורים של ילדים שכבר ילדתי די מזמן.
נשמיע משפטים יפים אחד באזניי השנייה ולא נשאל: האם התכוונת?
אולי במקום בית חדש, תזמין אותי לראות את כל מה שכבר קיים בעולמך, תיתן לי להציץ, לבית הלא מושלם שלך ולכל מה שרצית ולא הייתה לך מוטיבציה לעשות. ותיתן לי לנשום עליך אהבה ולעורר אותך לעצמך.
אולי לאהבה כזו, אני מוכנה.
להישיר מבט, זה אולי לא אופטימי אבל מלא באהבה. אני כבר יודעת שאחרי רגע כזה מגיעה פריחה.