איך לדבר עם ילדכם על הרגשות ורגשות בגיל שלוש

"עמוק עמוק בתוך הגוף שוכנת לה הנפש. איש עוד לא ראה אותה אך כולם יודעים שהיא קיימת ועוד אף פעם, אף פעם לא נולד אדם שלא היתה לו נפש. כי הנפש נכנסת לתוכנו ברגע בו אנו נולדים ואינה עוזבת אותנו אף לא פעם אחת, כל עוד אנחנו חיים. בדומה לאוויר, אותו נושם האדם מרגע הולדתו ועד לרגע מותו"

כך מתחיל הסיפור "ציפור הנפש" מאת מיכל סנונית שיצא לאור בשנת 1984 ותורגם לשפות רבות. איוריה הפשוטים של נעמה גולומב מעוררים את דימיונו של הילד.
מקור הביטוי "ציפור נפש" מופיע בתלמוד הבבלי והוא כינוי לגרוגרת, מקום רגיש ביותר בגוף האדם שאם יפגע נשימת האדם תיפסק. בספר כל הרגשות נמצאות בתוך מגירות ולכל מגירה מפתח. רק הציפור המייצגת את הנפש מחליטה איזו מגירה לפתוח. היא יכולה לפתוח עבורנו איזו מגירה שנרצה.

הספר הזה אהוב עליי במיוחד מפני שהוא עזר לי להציץ לנפש ילדיי כשהיו קטנים. בכל ערב כשילדי עלו על מיטתם לאחר שאכלו ארוחת ערב, התקלחו, וציחצחו את שיניהם, הילדים ציפו למה שקראנו ״נייס״ (הרגשה נעימה).
״ציפור הנפש שלי״ פתחה את אחת המגירות וסיפרה על משהו ששימח, הכעיס או העציב אותי.  לאחר שסיימתי, ילדיי ביקשו מ"ציפור הנפש" שלהם לפתוח את אחת משמונת הרגשות: אהבה, שנאה, פחד, אושר, שמחה, כעס, דאגה ואשמה.

כאמא, עזרתי לילדיי להבחין בין רגש לתחושה. עם רגש אין מה להתווכח, אולם התחושות שאנו חשים הן פירוש שאנו נותנים לרגש.

לדוגמא: הילד יכול להרגיש עצוב בגלל שהגננת נתנה לילד אחר צעצוע שרצה. העצב של הילד אמיתי.  בעקבות העצב התחושות שהילד ירגיש לא תהיינה טובות כלפי הגננת. תחושות אלה יגרמו לילד לבכות או להיות שקט ומסוגר בתוך עצמו.  הגננת לעומת זאת, נתנה לילד אחר את הצעצוע מפני שחשבה בתמימות, שהילד סיים לשחק עם הצעצוע.

נראה שאנו מקדישים משאבים רבים לפיתוח החלק הקוגנטיבי במוח של ילדינו ודואגים גם כן שהילדים ייחשפו לפעילויות שונות אחר הצהריים. פעילויות כמו: קראטה, ריקוד אמנות וכו'. אולם בחלק הרגשי אנו כמעט ולא נוגעים.

כאשר הילד מגיע לגיל בו הוא הולך לגנון, הוא לפתע צריך להתמודד עם הסביבה החדשה, החברים החדשים ולוח הזמנים החדש. הוא צריך ללמוד שהצעצועים לא שייכים אך ורק לו ושעליו לשתף ולהשתתף עם חבריו. אין ספק שדברים רבים מתרחשים במהלך היום שמשפיעים על הילד שרק יצא מהמסגרת החמה בבית.

אין לי ספק כי "ציפור הנפש״ או כל ספר מסוגו, יכולים לעזור לנו לבסס כבר מגיל שלוש, מערכת יחסים טובה עם הילד, בה הילד לומד באופן טבעי לשתף אותנו במה שקורה לו במשך היום.

הזמן הטוב לבקש מ"צפור הנפש" לפתוח את אחת המגירות הוא בשעות הערב, כאשר הילד שוכב במיטה. הדרך הטובה לעשות זאת : לתת דוגמא אישית. קודם כל ההורה יפתח את ״המגירה שבתוכו״.  לאחר מכן בקשו מהילד לפתוח את אחת המגירות שלו/ה.

הדוגמא שאתם נותנים תגרום לילד "לחקות" אתכם. כך יווצר מצב בו הסיכויים שיבואו אליכם בטבעיות לספר מה היה בגן, בבית הספר או באוניברסיטה יהיו טובים יותר.

כמובן שהחיים מעמידים בפנינו אתגרים המונעים מאיתנו לעשות זאת כל ערב. אך כדאי שתכניסו את זה לסדר היום הפעיל של הילד. ממש כמו להתקלח ולצחצח שיניים. לאחר שהילד ישמע את הסיפור פעמים רבות הוא יזכור אותו, בנקל, בעל-פה. אז תוכלו לפסוח על קריאת הספר ורק לבקש מ"ציפור הנפש" שתיפתח את אחת ממגירות הרגש.

לעתים, יש ילדים המתנהגים ב"אכזריות" כלפי עמיתים לכיתה או למשחק. הילד צריך להרגיש שיש לו לאן לפנות ועם מי לשתף את תחושותיו.
צפייה בילד בשעת משחק היא דרך נוספת היכולה לפתוח אשנב לעולמו הפנימי של הילד.
בשעת משחק מנגנוני-ההגנה של הילד משתחררים ואנו יכולים להבחין בהתנהגויות שחווה הילד כשאנו לא איתו.

ישנם ארבעה מנגנוני-הגנה:
1. "השלכה", כאשר הילד משליך את הרגשותיו על הבובה.
2. "קתרזיס", כאשר הילד משחרר רגשות קשים ותוקפניים.
3. "הזדהות", כאשר הילד מאמץ דמות ומזדהה איתה כדי להעצים את עצמו.
4."רציונליזציה", כאשר הילד משכנע את עצמו שהדבר לא כל כך נורא כדי לעדן את מה שהוא מרגיש.

מודעות לנושא תביא אתכם לשים לב לרגשות ותחושות הילד.