פרשת עקב "ואכלת ושבעת וברכת"

לאכול, לשבוע, לברך | בריאות טבעית בראי הפרשה | על פרשת עקב מאת עידן יצחקיאן

מאז שאנחנו קטנים, הרגשת הרעב הייתה הפחד הכי גדול שלנו. כבר כשנולדנו והרגשנו עקצוץ בבטן, צרחנו את נשמתנו ועד שלא ינקנו מאמא או לכל הפחות קיבלנו בקבוק הרגעה, לא נרגענו.

אגב, אנחנו אף פעם לא נדע, ולכן לא נוכל לגלות להורים שלנו, אם באמת היינו רעבים, או שהבכי היה בגלל חוסר עמוק יותר. הצד השווה הוא : בכל פעם שבכינו – נתנו לנו לאכול. המציאות מראה שאכן תרופת הפלא עובדת לכל אורך ההיסטוריה, ובכל גיל. אוכל משביע, מרגיע. מה זה קשור לפרשת עקב?

בפרשת השבוע מופיע אחד הפסוקים היותר פופולריים בעולם: "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ.." מצד התורה יש כאן הלכה ברורה: כאשר האדם שבע – מוטלת עליו החובה לברך את ה' (וזוהי ברכת המזון הידועה). מצד הפנימיות נולד כאן חוק מעניין: רק כאשר האדם שבע, הוא יכול לברך. כלומר, אתה רוצה להיות שמח וטוב לב, עד כדי חלוקת ברכות ופרגון לכל עבר? כל שאתה צריך לעשות הוא לדאוג שהבטן שלך תהיה מלאה ושמחה. זה אמנם תנאי ששייך לתינוקות וילדים, אבל האמת היא שזה חולש על כל שכבות האוכלוסייה. שני אנשים אינם מסוגלים לתפקד כראוי לאורך זמן : העייף והרעב. ועל אחת כמה וכמה , כאשר אותו רעב אחרי זמן מה גם מתעייף..

אם כך, מובן למה התורה חייבה לברך רק אחרי שמרגישים שובע. כי רק במצב הזה האדם מסוגל לברך. בסדר, הבנו, שובע = ברכה. איך זה מתכתב עם בריאות טבעית? שימו לב, ובטן.

כשנכנסים לאורח חיים בריא, מפסיקים להכניס לגוף אוכל שנראה כמו מזון, ונותנים לו דברים טבעיים באמת. בהתחלה, ברוב המקרים, האדם מרגיש כל הזמן ר-ע-ב ! זה מתסכל אותו, אין לו סבלנות להתעסק עם זה, והאמת? בגלל הדור הקודם, הוא גם קצת חושש למות ברעב. הוא מעדיף לתקוע בורקס במילוי מרגרינה, ושיסתום אותו – תרתי משמע – עד ארוחת ערב.

אם הוא היה נותן לבטן שלו הזדמנות להבין, שפירות וירקות לא תופסים נפח לאורך זמן, ושם בדיוק טמונה הבריאות (וההרזיה אגב), הוא היה שם לב שאחרי כמה זמן כשהקיבה מצטמקת, הרצון לאכול כל הזמן, עובר. צריך רק סבלנות. הגוף יתרגל לאכול טוב, והאדם השבע והנינוח, יברך את כל מי שסביבו. אגב, אם הוא פעל ככה ועדיין נשאר רעב כל הזמן, שידע נאמנה – אין לזה קשר לכמות האוכל שהוא אכל , אלא למה שאוכל אותו, מבפנים.