קנאת סופרים או קנאת כופרים?

בפרשת השבוע, פרשת פנחס, אנחנו פוגשים מעשה חריג מאוד. ככל הנראה, לא משהו שהיה מתקבל היום בבג"צ: בסוף הפרשה הקודמת, פרשת בלק, מייעץ בלעם לבלק להפיל את עם ישראל בניאוף כשדרך הניאוף הם יפלו גם לעבודה זרה

התחילו עם ישראל לזנות עם בנות מואב ולהשתחוות לעבודה זרה שלהם.

השיא היה כשנשיא שבט שמעון, זמרי בן סלוא, חטא עם בתו של מלך צור, כזבי בת צור, לעיני כל העדה.

פנחס קם, הניף את חרבו והרג את שניהם.

לכאורה, התגובה הנכונה הייתה להוקיע אותו על ש"לקח את החוק לידיים", אלא שפרשת פנחס מתחילה עם מילות הלל של הקב"ה למעשה פנחס, ש"קינא את קנאתי".

אפשר לדון רבות ולהוכיח מדוע מעשה פנחס הוא מעשה חריג, ומדוע בימינו אף אחד לא רשאי לעשות כמעשה פנחס, אבל במאמר זה, הייתי רוצה לדון בסוגיית הקנאה באופן כללי:

מהי קנאה? מתי היא שלילית ומתי חיובית? מתי היא עוברת את גבולה? מה המשמעות של קנאה לבן הזוג? מהי קנאה לה'?

ראשית – עלינו לעשות הפרדה בין קנאה למישהו לבין קנאה במישהו.

נתחיל דווקא בסוג הקנאה שהפרשה לא מדברת עליה: קנאה באדם אחר. כמו במקרה קין והבל, כמו במקרה יוסף ואחיו. קנאה במישהו מתחלקת לשני חלקים: קנאה שלילית וקנאה חיובית (קנאת סופרים).

קנאה שלילית

מדוע מקנאים אנחנו? האם קנאה למרות היותה רגש טבעי תורמת לנו במשהו? אם למשל היינו גונבים מהזולת את מה שיש לו ולנו אין – הרי שלפחות היה בידינו הדבר – אבל קנאה? מה זה נותן? גם הרסתי לעצמי את החיים וגם נשארתי חסר את הדבר.

ראו כיצד כותב זאת הרמח"ל במסילת ישרים (פרק י"א): "ואמנם יש מי שסכלותו רבה כל כך, עד שאם יראה לחברו איזה טובה יתעשש בעצמו וידאג ויצטער, עד שאפילו הטובות שבידו לא יהנוהו מצער מה שהוא רואה ביד חברו. והוא מה שאמר עליו החכם (משלי י"ד):

"ורקב עצמות קנאה". אמנם יש אחרים שאינם מצטערים וכואבים כל כך, אף על פי כן ירגישו בעצמם איזה צער, ולפחות יתקרר רוחם בראותם אחד עולה איזה מעלה יתירה… ותראה שבפיהם אפשר שיאמרו דברים, כִּשְׂמֵחִים או מודים על טובתו, אך לבם רפה בקרבם".

המשך דבריו: ואמנם לו ידעו ולו יבינו כי "אין אדם נוגע במוכן לחברו אפילו כמלא נימא" ( מסכת יומא ל"ח) והכל כאשר לכל מה' הוא, כפי עצתו הנפלאה וחכמתו הבלתי נודעת, הנה לא היה להם טעם להצטער בטובת רעיהם כלל.

במילים פשוטות:

הרמח"ל טוען שקנאה במישהו אחר היא ביטוי לחסרון אמונה. ושאם היינו יודעים ומבינים את האמת (שלא רואים אותה בעיני הבשר שלנו) – היינו מפסיקים לקנא.

ומה האמת?

שאדם אחד לא באמת יכול לגעת במה ששייך לחברו, לא בכסף, לא במשרה ולא בשום דבר אחר, אלא שאם זה שייך לך הרי זה יהיה שלך ואם לא – יקחהו אחר.

נתרעמה בפניי פעם גברת רווקה על שותפתה לדירה: "מדוע יוצאת השותפה בכל יום לדייט עם בחור ואילו היא – פעם בשבועיים-שלושה. היא צריכה לקחת מספר ולעמוד בתור לפני הגבר הבא". מצחיקה אחת, השבתי לה, היא יכולה לצאת עם מיליון ולא להתחתן – ואת עם אחד ולהתחתן. אותה גברת רווקה נשואה היום ויש לה 2 ילדים. השותפה לעומת זאת – עדיין יוצאת בכל ערב לדייט…

הנה עצה – כשאתה מקנא במישהו, אל תשאל את עצמך האם היית רוצה את מה שיש לו נקודתית, את המשרה שלו וכו', אלא – האם היית מתחלף איתו לגמרי? בכל התחומים? רוב האנשים בסופו של דבר לא היו מתחלפים עם האחר לגמרי, והיו מעדיפים להישאר עם הפקע'לך שלהם…

קנאה חיובית

אם כך מהי קנאה חיובית?

קנאה חיובית לפי שלמה המלך היא קנאת סופרים, דהיינו קנאה שמעשירה אותי, שגורמת לי לפעול ולהתאמץ בכדי להשיג בעצמי את אותו הדבר. במקום להקטין את האדם השני ולשנוא אותו על מה שיש לו, לדבר עליו לשון הרע ולחשוב שהקב"ה לא יודע מה הוא עושה – אני מקנא במאמץ, בהשתדלות שהאדם עושה, בכך שהוא לא מוותר לעצמו.

הבנתי מהי קנאה במישהו, אז מהי אם כן קנאה למישהו?

בזוגיות למשל, הקנאה לבן הזוג שלך היא חיובית? אם נצא מנקודת הנחה שהיא מאוזנת ולא חולנית, האם טוב שתהיה? ספר הזהר טוען שכן: כל מי שאוהב ולא קשור אתו קנאה, אין אהבתו אהבה. ואם הוא מקנא, אזי נשלמה אהבתו. (פרשת ויחי דף רמה'.)

זאת אומרת, לא יכולה להיות אהבה לבן הזוג שלא תופיע יחד איתה קנאה במידה זו או אחרת. זו קנאה שנובעת מחשיבות, מפחד לאבד, מאהבת השני.

ומה עם קנאה ל-ה'?

בדרך כלל מי שאוהב את הקדוש-ברוך-הוא אהבה גדולה – יתקשה להישאר אדיש בשומעו איך מבזים את התורה או את כבודם של תלמידי חכמים, כמו שגבר לא יסכים שידברו על אשתו בצורה מזלזלת. חז"ל אומרים שלא עניין את פנחס מה יגידו עליו, לא הכבוד שייתנו לו ולא שום דבר אחר. זו הייתה קנאה טהורה, כאב עמוק על חילול השם בפרהסיא. בלי נגיעה פרטית.

זוהי קנאה חיובית בדרך כלל, מלבד כשהיא עוברת את גבולה. ומתי היא עוברת את גבולה? כשהיא מסרסת את הצד השני, כולאת אותו.

כן, אבל מדוע הקנאה החיובית בין בני זוג הופכת להיות קיצונית ושלילית?

אני יכול אולי להעלות השערה שהסיבה היא שה"קנאה ל" וה"קנאה ב" מתערבבות אצל בן הזוג: שאתה לא רק מקנא לה אלא אתה גם מקנא בה במשהו, שהיא כל כך אהובה או שיש לה קשרים חברתיים ענפים, או שכל כך הרבה אנשים מחמיאים לה ולך לא וכו'.

לסיכום:

1. יש קנאה למישהו וקנאה במישהו.
2. לקנא במישהו על כך שיש לו משהו שלי אין – זה הבל ורעות רוח, בזבוז זמן ואנרגיות.
3. לקנא במישהו על מאמציו, על היגיעה שלו – זו קנאת סופרים, והיא חיובית ותרבה חכמה, תגרום להתקרבות ולהתפתחות תמידית.
4. למרות שקנאת ה' היא מדרגה גבוהה ורצויה – הקנאה של פנחס שהובילה אותו לרצוח איננה משהו שאנחנו יכולים וצריכים לחקות.
5. לקנא לבן הזוג זה דבר חיובי מאוד – כחלק מהאהבה שלי אליו. מי שלא מקנא לא אוהב.
6. מי שהקנאה לבן הזוג לא מאוזנת אצלו – צריך לבדוק האם הוא מבלבל גם קנאה בו – על כך שיש בו משהו שאין לי.

לסיום הייתי רוצה לשתף במסר אופטימי, הרמח"ל מביא את דברי הנביאים שלעתיד לבוא תתבטל הקנאה: שלמען תהיה טובת ישראל שְׁלֵמָה, יקדים הקדוש ברוך הוא להסיר מלבבנו המידה המגונה הזאת, ואז לא יהיה צער לאחד בטובת האחר, וגם לא יצטרך המצליח להסתיר עצמו ודבריו מפני הקנאה.

אמן כן יהי רצון.

שבת שלום!

אודות משה שרון: http://www.mo6.co.il/odot_moshe_sharon