"מבחורה ששוקלת 50 קילו, הגעתי למשקל של 38 קילו. טור אישי של נעה פרידמן, מטפלת גוף נפש, על התהום הרגשית שעברה בהתמודדות עם אנורקסיה. על שיטת "מאסטר טאפינג" שגילתה ואשר סייעה לה ולמטופלות שלה לטפס החוצה לשיקום, ריפוי וחיים חדשים."
מאת נעה פרידמן
היי, אני יודעת שזה נשמע מוזר אבל עד לפני שנתיים, הדבר שהכי רציתי זה לצאת מכאן ולא לחזור.
קוראים לי נעה ואתם לא מכירים אותי אבל אני רוצה לספר לכם את הסיפור שלי. סיפור שאני חושבת שצריך להישמע ולהגיע לכמה שיותר אנשים.
לכל מי שעובר כרגע את מה שאני עברתי עד לא מזמן.
עד גיל 16 הייתי ילדה חמודה כזאת, חברותית, יפה, רזה ורגישה מאוד לסביבה. סך הכל עשיתי את כל מה שילדים עושים.
שיחקתי ונהניתי מהחיים נטולי הדאגות וחלמתי על מה אעשה כשאהיה גדולה.
אבל בתוך תוכי גידלתי מפלצת.
מבחוץ – שידרתי עסקים כרגיל – שיחקתי, רקדתי, שמעתי מלא מוזיקה באוזניות והייתי יושבת לנגן שעות על הפסנתר.
אבל מבפנים העולם סינוור אותי, היכה אותי, ליטף אותי, הפתיע אותי והפחיד אותי בו זמנית.
רכבת הרים אימתנית.
הרגשתי שאני בסערת רגשות עצומה אבל לא ידעתי איך מה זה או איך לקרוא לזה.
היה לי כל כך קל להסתיר את זה מההורים ומהסביבה עד שבגיל 16, קצת אחרי שהבנתי שהחיים כמו שהם לא מספיקים לי, איבדתי את הרצון לחיות.
הייתי הולכת למקומות חשוכים שאיש לא עובר בהם ומתיישבת עם חפץ חד ביד ומנסה לחתוך את עצמי.
זה היה יכול להיות חתיכת זכוכית שבורה שמצאתי רגע לפני כן ברחוב, מספריים וכל מה שיכאיב לי ויוריד לי דם.
רציתי להרגיש את החיים, להפסיק לחיות בעולם של שקרים וקהות חושים.
ובאותו רגע חשוך, זה היה המפלט שלי.
בערך אחרי חצי שנה שאני בתוך זה, התחושה הזו נרגעה. אבל רק באופן זמני.
ובינתיים אף אחד לא יודע באמת מה עובר עליי.
בטח לא אני.
ואז, כשחשבתי שזה מאחוריי, בגיל 18 התפרצה לי אנורקסיה שהתחילה מכאבי בטן.
הגוף שלי דחה כל מה שתת המודע שלי הגדיר כלא בריא.
ותאמינו לי שכשתת המודע מלא ברעלים של שנאה עצמית, דיכאון והערכה עצמית גרועה – הוא מפקד על הגוף לדחות כל דבר.
אבל כל דבר.
וככה התחלתי להוציא מהדיאטה שלי מאכלים מכל הבא ליד: זה התחיל בתירוץ של "אני רק מורידה קצת מהג'אנק" והפך להיות הפרעה הולכת וגדלה שלוקחת אותי לתהומות.
נכנסתי לאובססיה:
כל מה שלא התיישר לפי מה שהיה לי בראש – פשוט לא נכנס כי הוא מהווה סכנה.
מדיאטה של בן אדם רגיל עברתי לדיאטה נטולת כל דבר,
העיקר שהיא תהיה נטולה –
נטולת שומן, נטולת גלוטן, נטולת סוכרים. נטולת אוכל.
בפנים הנשמה זעקה.
איך זה ייתכן שהיא באה לכאן בשליחות לעולם ועכשיו אני בוגדת בה?
אני רצה אתכם קדימה, כי ככה זה בחיים.
כמה שנים של ניסיונות מגוונים ללכת לטיפול, שעות על שעות של ישיבה על ספת הפסיכולוג, מטפלים שמפחדים להתקרב לנושא הזה ואני רק מרגישה יותר פגומה ויותר בלתי ניתנת לריפוי ועדיין לא רואה את האור בקצה המנהרה.
אני לבד, בחושך, במעגל כישוף נורא, מחול שדים נורא, פחדים ומצוקה איומה.
מה אני עושה פה בכלל?
מה הטעם?
כל חתיכת אוכל שהכנסתי לגוף הייתה הופכת אוטומטית לאויב הכי גדול שלי.
תמיד דאגתי מראש לשים לי רק מנות קטנות בצלחת וככה הייתי משקרת לעצמי שאכלתי הכל.
הרי בסופו של יום לכל ביס יש מחיר של הלקאה עצמית ותחושת דחייה וגועל עצמיים.
ובחילות שלא מרפות.
גיהנום.
רציתי שרכב ידרוס אותי ואני אסיים כבר עם הסאגה הזאת.
למי יש כוח לחיות חצי חיים ועם כזה סבל?
הזמנים חלפו ואני והאנורקסיה בטנגו מהשטן.
פעם היא מופיעה ופעם אני נותנת פייט.
כל סיבוב חזקה קצת פחות.
הייתה בי רתיעה עצומה מהמערכת הרגילה וגם מהאלטרנטיבית כי הרגשתי שאף אחד לא רואה אותי באמת.
היה ברור לי שיש כאן משהו רציני.
וסוף כל סוף הסכמתי להודות ממש בקטנה שזה גדול עליי אבל עוד לא עשיתי שינוי.
אחרי כמה שנים כשהמצב לכאורה השתפר, עליתי קצת במשקל ואכלתי קצת יותר,
עדיין רק מה שהמפלצת החליטה:
רק אוכל בריא!
רק במידה!
רק בשעות הנכונות!
רק עד 6 בערב ולא יאוחר מזה!
רק לפי התפריט המדויק!
רק את הירקות המתאימים!
רק את המזון שלא ישמין אותי מדי!
רק מה שאני חייבת. אבל ממש חייבת בשביל לשרוד.
אם הראש עוד לא מסוחרר מרעב, כנראה שעוד לא הגיע זמן הארוחה.
היגיון מעוות שכזה.
אז עוד לא הבנתי שמדובר במנגנון הגנה מתוחכם של המוח הגאוני שלנו.
עם הזמן באופן פרדוקסלי, הלכתי ללמוד לימודי ייעוץ בריאות טבעית.
כאן האנורקסיה מצאה מחבוא עוד יותר טוב.
כי עכשיו – יש לי כבר תשובה לכל שאלה.
ועכשיו אני כבר יודעת להסביר למה לא כדאי לאכול מזון מטוגן למשל, או איזו חשיבות עצומה יש לצומות, שתייה מרובה של מים, או למה השעה 3 בצהריים ועוד לא הכנסתי כלום לפה חוץ משלושה פירות קטנים.
המחשבות והפחדים לא הניחו לי.
הייתי שבוייה בכלא של עצמי 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע.
ללא הפסק.
כל זה הוביל אותי במדרון חלקלק מאוד
להתפרצות המחלה הגדולה מכולן
לפני 3 שנים:
האנורקסיה התפרצה במלוא עוצמתה
והפעם היא כבר לא הייתה המפלצת שהמעטתי בערכה ושהצלחתי כל כך להסתיר.
עמדתי על קצה תהום.
הפעם על באמת.
אם אני לוקחת עוד צעד אחד אני נופלת ולא חוזרת.
גיים אובר.
בגיל 30, מבחורה גבוהה ששוקלת חמישים קילו,
הגעתי לתת משקל שיא של 38 קילו!
העצמות בלטו מכל עבר,
פרקי ידיים גרומות,
שיער שברירי,
ציפורניים שבירות,
על מחזור אין מה לדבר.
בחורה בגיל הפריון שהגוף שלה מקבל הוראה למות.
נראיתי כמו שלד.
מצב רוח ברצפה.
חוסר סבלנות, עייפות, עצבנות, זיכרון לטווח קצר וארוך שמתעתע, כושר ריכוז ירוד, עצבות, בדידות.
מי רוצה להיות בחברת אדם כזה?
ומי בכלל יכול להבין לעזאזל מה עובר עליי?
אני לבד ועכשיו הרגשתי שזה נכון מה שאלוהים אומר לבני ישראל בספר דברים:
"החיים והמות נתתי לפניך
הברכה והקללה
ובחרת בחיים."
הייתי צריכה לקחת את ההחלטה הכי גדולה בחיים שלי
במה אני בוחרת עכשיו,
במוות או בחיים?
איך לעזאזל אני ממשיכה מכאן?
בתוך סערת הבלבול והייאוש הצלחתי לשמוע קול קטן שמבקש את החיים ומשהו גבוה ממני החליט לתת לו צ'אנס.
אם הגעתם עד כאן, אז אתם כבר יודעים במה בחרתי.
התחלתי את המלחמה על החיים שלי.
באורח נס הגעתי לבית הבריאות של אלירן דה-מאיו בקיבוץ תובל.
הייתי שם לתקופה של חודש אך התקופה שהייתי שם הייתה כל כך משמעותית שסוף כל סוף הצלחתי להרגיש רווחה פנימית, אהבה ללא תנאי, הכלה, שמחה, חופש ושחרור.
סוף כל סוף הרצון לחיים מתחזק.
אני זוכרת את עצמי קופצת שם על טרמפולינה, מחייכת ושמחה ומזהה את הילדה הפנימית שבי שפשוט רוצה לחיות בדרך שלה.
הבנתי שזה יהיה אתגר לא קל והיה לי ברור שיהיו עוד עליות וירידות והרבה תסכול ודמעות, אבל ידעתי גם שהפעם אני לא מוותרת.
וככה לשם שינוי הסכמתי להתמסר לתהליך של שיקום וריפוי אמיתי.
החלטתי להתעמת עם הפחדים הכי עמוקים שלי והפצעים הכי כואבים.
שוב פגשתי מטפלים שאמרו לי שלא ניתן לרפא מחלה כזאת –
אבל הפעם – כבר לא האמנתי להם.
ועדיין ליווה אותי תסכול – הטיפולים עוזרים אבל יש כאב עמום בפנים שעוד לא מצליח להירפא!
רציתי לחיות את החיים ולא רק לשרוד אותם!
ואני שכבר עברה מהמורות ותהומות ושסוף כל סוף מוכנה לצעוד בדרך הריפוי –
לא מבינה איך אין תרופה למחלה הזאת.
אני לא מסכימה לחיות עם המפלצת הזאת עוד!
הכאב היה בלתי נסבל.
אבל לחיים עוצמות משלהם – כשאנחנו בוחרים לחיות אותם בכל הכוח – הם נותנים לנו כוח, סימנים, הזדמנויות טובות ואנשים טובים שנראה שמזדמנים לחיינו במקרה – אבל ברור שיד אלוהית מכוונת אותם.
אחרת אין לי איך להסביר את הנס שקרה לי.
ביום בהיר אחד, אני מקבלת שיחת טלפון מחברה טובה מהילדות שלי שבדיוק מסיימת סטאז' בתחום טיפול חדש שנקרא מאסטר טאפינג.
ואני שכבר ניסיתי הכל, הרגשתי שאין לי מה להפסיד.
אמרתי לעצמי 'אוקיי, הפעם את מנסה ואם זה לא עובד אז תאמיני שאין לזה רפואה'.
וככה יצא שנחשפתי לשיטת ריפוי מדהימה שהצילה את חיי –
מאסטר טאפינג – ריפוי מכאובי הנפש והחיים באמצעות שחרור תת-המודע מכבלים וטראומות.
זו שיטה בה המטפל.ת מחזיק.ה ביוטנסור ביד (אנשים קוראים לזה "השרביט"), כמו שיש בדיקת שריר, אך בדרך פשוטה ופחות מעייפת.. המטופל מביא את ההתמודדות שלו למטפל, נכנסים לעומק, בודקים מה הנושא הכי משמעותי, ספציפי ומדויק כדי לטפל במטופל שמגיע – ע"י הביוטנסור שהמטפל מחזיק ביד.
ואז- צוללים פנימה אל תוך תת המודע של האדם ע"י שימוש באפליקציה או חוברת המיועדת במיוחד למאסטר טאפינג עם איברי הגוף השונים, רגשות- מחשבות- פרחי באך שיוצאים בעקבות הנושא שמטפלים בו.
המטופל מתופף באיברים שונים בגופו שקשורים לאיברים שיצאו כדי לשחרר את הטראומה/ כאב ועוד דברים שהיו תקועים בתת המודע ויצרו את המחלה/הכאב הפיזי או הרגשי. הריפוי משתחרר מהשורש אך רוב הפעמים יש כמה שורשים וכל טיפול נוגעים בעוד שורש ועוד אחד עד- שנרפאים לגמרי.
האדם צריך לרצות להירפא, להסכים לשינוי שיחול בחייו, להשתחרר מהרגלים ולגעת בכאב, אבל זה שווה כל נגיעה בנפש וכל שחרור כי זה נותן לאדם שחרור אמיתי ואת היכולת לחיות ולהגשים את עצמו בחיים ולהרגיש טוב- בלב, בגוף, בנפש.
אז נחזור לריפוי שלי…
סשן ועוד סשן ואני משילה מעצמי כמויות של טראומות, פחדים, מחסומים ותקעויות.
הרגשתי שאני כמו אפרוח שבקע מהביצה, קמה כל בוקר מוקדם לריצה כדי שיהיה לי מה לעשות עם כל האנרגיות האלו שפתאום היו לי.
פתאום אין לי בעיה לאכול שום דבר – אני אוכלת הכל מהכל ומבחירה חופשית. כבר אין קול בראש שאוסר עליי לאכול.
מרגע לרגע הפכתי קלילה יותר וחופשייה יותר –
הבחירה שלי הצליחה!
לראשונה בחיי הבוגרים, בגיל 31 התחלתי לחיות.
פתאום רגשות כמו שמחה, כוח רצון ותשוקה לחיים לא היו זרים לי.
התחלתי לקום בבוקר עם ציפייה ענקית לימים שיבואו –
פתאום יש טעם לחיים. התחלתי לרצות דברים, ללכת לטייל, לבלות, להיות עם חברים,ללמוד ולהתפתח.
הולך לי קלף והפעם הוא ג'וקר.
רמת הריפוי שעברתי הייתה כל כך עוצמתית ועמוקה שהחלטתי שאני חייבת להעביר את הבשורה הזאת הלאה.
הלכתי ללמוד את השיטה , המשכתי ללימודי תטא- הילינג, דמיון מודרך, אימון וממשיכה ללמוד את נפלאות תת המודע והריפוי עם כלים נוספים בשליחות עצומה, באמונה ובידיעה שאצליח לחסוך ולו במעט את הסבל הפנימי והחיצוני שאנחנו חווים כבני אדם בכל מישורי החיים.
אז אם אתם מאמינים שיכולים לקלקל,
תאמינו שיכולים לתקן.
אז נכון הדרך לריפוי לא תמיד קלה ולא תמיד פשוטה, אבל יש כאן כלי מדהים.
אם גם אתם סובלים מדיכאון,חרדות, התמכרויות, הפרעות אכילה, חוסר הגשמה עצמית, חוסר סיפוק מהחיים או כל סוג אחר של כאבים פיזיים/ רגשיים או ממחלה כלשהי ויש בכם רצון עמוק לשנות את החיים שלכם ואתם מוכנים לקפוץ למים, לשנות את כל מה שהכרתם ולחיות את החיים ברווחה פנימית, אני מזמינה אתכם לבוא אליי לקליניקה ולהתחיל לצעוד בדרך חדשה.
מוזמנים ליצור איתי קשר כבר עכשיו ונצא לדרך יחד
נעה 050-7111151 [email protected]