צעד שלישי – התאמת היעד

אם המטרות קשות מדי להשגה ביחס לערך שלהם, אנשים בדרך כלל יוותרו על אותן מטרות. בשביל לשמור על מוטיבציה גבוהה, יש צורך בכמות מדויקת של "אתגר" (לא קל מדי ולא קשה מדי). אחד המרכיבים להתחייבות של אדם להשגת מטרה הוא האמונה שהמטרה ברת – השגה.

כאשר אנשים רואים את ההתקדמות שלהם לעבר מטרה, ומזהים את "נקודת הסוף", עולה רמת הביטחון וההתחייבות לתהליך. למשל, אדם שנכנס לכושר ורוצה לרוץ 10 ק"מ, ישים לב להתקדמות ולשיפור במהלך האימונים – מ-2 ק"מ ל-4 ק"מ, ל-6 ק"מ ול-8 ק"מ… כל קפיצה כזו הינה משמעותית במיוחד בתחילת הדרך. כאשר אנו זוכים לפידבק מיידי וחיובי על השיפור, כך מוגברת תחושת המוטיבציה והרצון להשיג את המטרה.

לכן, כפי שתיארתי בצעד הראשון, חשוב להבחין בין מטרה לחלום, וחשוב שהמטרה תהיה ברורה, מתוחמת וריאלית. כעת – בצעד מספר 3, לאחר ביצוע הערכת מצב של יכולת, אנו מתאימים את היעד כך שיהיה מצד אחד "ריאלי" ומצד שני "אידיאלי" – אותה כמות מספקת ואידיאלית של אתגר.

ככל שהמטרה תהיה משמעותית יותר והדרך תהיה מהנה יותר, כך תוגבר רמת ההירתמות לתהליך.

הטיות
אלו הטיות עשויות ל"חבל" בבחירת יעד מתאים? הטיות של הערכת חסר או הערכת יתר.

באחד תרגילי המנהיגות הנפוצים שהעברתי, הקבוצה מתבקשת לקפוץ על רגל אחת במשך 30 שניות ועליה להעריך את כמות הקפיצות המרבית שתוכל לעשות במסגרת הזמן. לפני שאשתף במסר של התרגיל – אנא עצרו את המשך הקריאה ותעריכו כמה הכי הרבה קפיצות על רגל אחת אתם יכולים לבצע בחצי דקה, ותעדו את התוצאה. קדימה תנסו!

הדפוסים החוזרים על עצמם מהתרגיל הם שרובנו לוקים בהערכת חסר באופן טבעי. רוב המשתתפים מעריכים שיכולים לבצע רק בין 20-30 קפיצות, ובפועל ההישג גדול פי 3-5.

אחת הסיבות לטעות נפוצה זו – היא שמדובר בתרגיל שמעולם לא נעשה, ולכן ההערכה אינה טובה. אבל מדוע ההערכה היא דווקא נמוכה יותר? כי כנראה באופן טבעי אנו נוטים לבצע הערכת חסר ליכולת ולפוטנציאל שלנו. קיימים גם הבדלים מגדריים בנושא – בנות נוטות להיות בעלת הערכה עצמית ורמת שאיפה נמוכות עוד יותר מבנים.

אחד המסרים לכך – חשוב להתנסות! אם לא ננסה – לא נדע. חשוב להעז! כפי שציטטתי את מיכאלנג'לו בתחילת הטור –"הטעות הגדולה ביותר היא לא לשאוף גבוה ולפספס, אלא לשאוף נמוך ולפגוע."

כשנרשמתי למרתון הראשון שלי בירושלים בגיל 19 ב-2011, אף אחד לא חשב שאני מסוגלת לרוץ את המרתון ולסיים אותו, אבל גם לא חשבו בקבוצת הריצה ואנשים אחרים שאני צריכה לרוץ מרתון – כי אני אישה, כי אני צעירה ועוד מני סיבות. סיום המרתון הראשון שלי היה אירוע מכונן בחיי – ומעולם לא נתקלתי בכלי מעצים יותר ומשנה חיים מריצת מרתון, במיוחד בגיל צעיר.

בטור צעד מספר 1 – תיארתי את חשיבות הבנת המהות של המטרה "למה אני עושה את מה שאני עושה". אסיים בסיפור קצר של רצת המרתון הראשונה – המרתוניסטית החלוצה רוברטה גיב.

רוברטה גיב עשתה היסטוריה כאישה הראשונה להשתתף במרתון בוסטון בשנת 1966 על אף האיסור, וניפצה סטראוטיפים בדבר הגבולות הפיזיים של האישה. מי שלא מכיר, אירוע מרתון בוסטון החל בשנת 1897 ונחשב למרתון השנתי הוותיק והידוע ביותר בעולם.

"איך אתה יכול להוכיח שאתה יכול לעשות משהו אם אתה לא רשאי לעשות את זה? אם נשים יכלו לעשות דבר שנדמה כבלתי אפשרי, מה עוד נשים יכולות לעשות ? מה עוד אנשים יכולים לעשות שנתפס כבלתי אפשרי?" (גיב)

גיב התאמנה במשך שנים לרוץ את מרתון בוסטון, אך לקראת המרוץ, בפברואר 1966 לאחר הרשמתה קיבלה מכתב מאיגוד האתלטים החובבים AAU שנשים אינן מסוגלות מבחינה פיזיולוגית לרוץ מרחק מרתון, וכי תחת החוקים של הספורט העממי שנקבע על ידי AAU, נשים לא הורשו לרוץ יותר מקילומטר וחצי תחרותי. גיב הבינה באותה עת שחשוב לה לרוץ את המרתון על אף האיסור, לא רק בשביל מימוש האתגר האישי, אלא גם בשביל שינוי חברתי – לאפשר השתתפות נשים בספורט ההישגי מרתון ולעודד אותן לכך.

ואכן, מאז 1966, בעקבות רוברטה גיב וחלוצות נוספות, הסטטיסטיקה המגדרית באירועי הריצה למרחקים ארוכים בארצות הברית התהפכה, כאשר החל משנת 2010 האחוז היחסי של הנשים המשתתפות באירועי הריצה עולה על אחוז הגברים.

המסר המרכזי של הכתבה בנושא הצבת מטרה מתאימה, מאתגר אתכם לבחור מטרות שקשורות בהגשמה אישית, ושתוכלו לראות את האופק באמת להשיג אותן.

לאחר הצבת מטרה נכונה, מציאת המניע המוטיבציוני, בחינת הערכת מצב והתאמת היעד, הצעד הבא הוא לתכנן ולבנות תכנית, עליו אפרט בפוסט הבא.
לקורס 12 הצעדים להצלחה, ניתן לצפות באתר הקורס:
www.ultra-leadership-method.thinkific.com