בספר עלילתי חדש ומטלטל של הסופר גילי רוזן כ"ץ, עובד סוציאלי לאוכלוסיות בסיכון, על תהליך לכידת האישה בעולם הזנות, הוא מבקש מכולנו להסתכל לנשים הללו בלבן של העיניים, ולנסות לראות את המציאות דרך נקודת המבט האנושית של נשים אילו.
מה מעוררת בנו המילה זונה? חמלה, כעס? זלזול ? אמפטיה?
אולי בכלל נצייר בדמיון את ג'וליה רוברטס וריצ'רד גיר בסיפור אהבה בסרט "אישה יפה".
ואם נגלה שכך היא מצילה את בתה, האם זה ישנה את נקודת ההסתכלות שלנו?
בספרו, 'זונה', מבקש הסופר גילי רוזן כ"ץ לספר את סיפורן של אם ובתה כל אחת מנקודת המבט שלה: לריסה האם שמקריבה את נפשה וגופה למען עתיד הבת, וסשה בתה שחווה התבגרות בצל חברה שלא מצליחה לסייע לה בקליטה בארץ, לא המשפחה, לא בית הספר, לא השכונה.
הספר מבטיח שתתרגשו, תכאבו ,תחושו בחילה, צמרמורת וכעס, ובסוף גם שואף שנאמץ נקודת מבט היוצאת מהאדישות, אנושית יותר כלפי האחר.
=======
הספר "זונה" עוסק באישה הנאלצת לעסוק בזנות כדי להציל את בתה ממעגל העוני . הוא נכתב הן מנקודת המבט של האם והן מנקודת המבט של הבת. רוזן-כ"ץ הוא פסיכותרפיסט, מטפל התנהגותי-קוגניטיבי (M.S.W) ובעל ניסיון עשיר בטיפול באוכלוסיות בסיכון ובנוער מנותק בפרט.
"כתבתי את הספר מתוך ניסיון של שני עשורים בטיפול בנוער בסיכון ומנותק וכמי שניהל את היחידה לקידום נוער, לצד ניסיונה של בת זוגי באטריז, שניהלה את פרויקט "אופק נשי" לשיקום נשים בזנות. הספר רומן בדיוני, אך לא מעט פרטים שאובים מתוך שלל סיפורים אמיתיים. המטרה היא לעורר מודעות לדעה שזנות היא ניצול של נשים מוחלשות ולא בחירה מודעת, זהו גם ספר על הורות ועל ההקרבה למען הילדים."
ספר על עלילת הספר.
"מדובר ברומן שמתרחש על רקע העלייה מברית המועצות בשנות ה-90 , אז החלה לשגשג בארץ תעשיית הסחר בנשים. הדמות הראשית, לריסה, חייבת לברוח ממולדובה עם בן זוג אלים ולאחר ניסיונות שילוב כושלים בעבודה, לקבל אזרחות, לקבל טיפול רפואי הולם לבתה, היא מגיעה לזנות. בשביל להבין איך הגיעה לזנות צריך לקרוא את הספר ולהבין את האילוצים והפצעים המובילים אותה לזנות. הבת שלה, סשה, בגיל ההתבגרות והיא עושה הכול על מנת שגורל בתה לא יהיה כמו שלה. האנשים השקופים, לצערי משלמים את מחיר העומס בשירות הציבורי , פוגשים אדישות, דעות קדומות וגזעניות, פקידים המשרתים ביורוקרטיה ולא אנשים, והבחירה לא באמת נתונה בידם בנתוני פתיחה כאלה. בכל פרק אנו פוגשים פעם את האימא, ופעם את הבת בגוף ראשון, ונכנסים לעולמות שלהן, כל אחת וההתמודדויות שלה השזורות זו בזו.
למשל?
"סשה הבת לא מבינה לגמרי מאיפה הכסף. אבל היא רואה איך אימא הולכת לאיבוד,כל הזמן צריכה לשטוף ידיים . אימא שהייתה מאוד קשורה אליה שסירקה כל בוקר את שיערה ארוכות , אימא מתעניינת, מחבקת, שפתאום מתרחקת כי היא חייבת לייצר ניתוק בין הגוף לנפש, בכדי לשרוד עבודה בזנות, שבה עליה לממש פנטזיות מיניות חולניות של גברים, לקיים מין עם עשרים, שלושים לקוחות במשמרת כדי לשרוד."
הרעיון לספר בעצם נולד כבר בשנות ה 90 כשטיפלת בנוער בסיכון.
"נכון, הייתי אז עובד סוציאלי לנוער בסיכון ובהמשך מוניתי לתפקיד מנהל היחידה לקידום נוער. פגשנו יום יום נערים שאוכלים מהפחים, ליד מקדונלדס, הם חיכו להמבורגרים שזורקים לזבל, רעבים ומנוצחים, פגשתי אימהות מכורות לסמים. שם התוודעתי לקורבנות. בהתחלה לא הבנתי איך אימא מסוגלת כאילו לוותר על הילד עד כדי יציאתו מהבית לפנימייה, אבל אז הכרתי את המצוקות, הפצעים של הורים , את הסבל שלהם המוביל לא ממקום של בחירה אלא ממקום של אין ברירה ".
קשה להבין את מערכת היחסים של אימהות בזנות לילדים
זו בהחלט מערכת יחסים מורכבת. בסיפור שלי, לריסה הולכת לאיבוד, מתרחקת , דווקא כשסשה בתה זקוקה לה ביותר.
מנקודת המבט של האם לריסה , היא חייבת להתרחק כי בכדי לשרוד בזנות צריך להימחק, לא להרגיש מה שהגוף חווה, לא אני מרגישה את מה שעושים בגוף שלי, מתנתקת דרך סמים ואלכוהול והרבה, וכיוון שבכל זאת תחושת הגועל לא מרפה, היא מתרחקת מהסביבה ומהיקרה לה ביותר. חלק מהנשים השורדות בזנות נאלצות לוותר על ההורות שלמענה הקריבו את עצמן, ימסרו את ילדיהם להורה אחר, לסבאים לגדל את ילדיהם.
כסופר אני צריך לחוש את הדברים מנקודת מבט משתתפת, סוג של הזדהות, לכן בחרתי לכתוב בגוף ראשון.
זהו הספר השני שלך, ספר לנו על הספר הראשון
הספר הראשון שלי נקרא "הרואה ואינו נראה" והוא עוסק בביישנות, מבוסס על סיפור החיים שלי כאדם וכילד ביישן. למעשה שני הספרים הם על אנשים "שקופים" כאלו שצריכים שמישהו יראה אותם.
מה המסר שאתה מבקש להעביר עם הספר?
"שנתפתח בתפיסה הומנית שבה נשאף להסתכל זה לזה בלבן של העיניים, ונראה את האחר בכבוד, בחמלה ולא בהתנשאות או ביקורת. בהקשר לזה, זכיתי בבת זוג שהיא בתחום ומסייעת לנשים בסיכון". שננסה להבין את המקום של האחר שאנו פוגשים , שנקבל שלא רק נקודת המבט שלנו נכונה ואמת, שנהיה מסוגלים להביט לעבר מציאות אליה אנחנו מסובבים את הגב ולזהות את הקלות הבלתי נסבלת של הטרדות ופגיעות מיניות סביבנו המשפיעות על קרבנות , ילדיהן וסביבתן לדורות כמו נשורת גרעינית.
ואיך היית מתאר את האימפקט הרצוי?
"אני מייחל לכך שאנשים שיקראו את הספר יתווכו את המציאות הקשה הזו לסובבים אותם, לנשים ולגברים , נערים ונערות, שנלמד לפתח האמפטיה כשפה שנייה על פני אדישות.
אני מייחל לכך שנשתחרר מהקלישאות שקשורות לעולם הזנות, ושנבין כחברה כי דיכוי וביזוי נשים מייצר קרבנות, בה ילדים של קרבנות ילמדו להיות קרבנות או תוקפניים שאינם מכירים שפה שאינה מבזה. שנדע שאין בחירה וחופש לבחור להיכנס למעגל הזנות, שאכפתיות ולצידה תגובה עשויה לרפא החברה שלנו.