מערכת המומלציםכבר למעלה מעשור משה חורש הוא נהג מונית בימים וסופר אמיץ בלילות, הוא מסרב להיכנע לתרבות המיינסטרים ומתעקש לשאת את דגל האמנות המעיזה
משה חורש- ראיון עם עצמי
אני פוגש אותי בגיל 56 מנסה להביט עליי מהצד ולראיין אותי כמו שאף עיתונאי ועורך לא היו שואלים ומפרסמים. לכאורה נורמטיבי, נשוי, אישה טובה, שלושה ילדים מקסימים, אבל בתוכי סערת רוח, הוריקן ושם …אני נוהג על מונית בתל אביב עם מדבקה גדולה "מונית הספר" ואוסף בצד הדרך עיתונאית דמיונית (או שלא) שעלתה לי דרך אפליקציית גט טקסי.
"שלום משה, הרבה זמן עבר. מה חדש?"
"האמת מהפעם האחרונה שדיברנו, די הרבה. הפכתי את המונית לחנות הספרים הפרטית שלי ואני מוכר את היצירות שלי דרך האינטרנט ובצורה ישירה במונית". אני מביט עליה מהנהנת בראשה מנסה לעכל את הדברים, יודע אמפירית שרק חלק קטן מאוד מהישראלים מפרגן למשמע ההכרזה הזו. התרגלתי. היא מפרגנת … כייף.
"בפעם האחרונה שדיברנו היה לך ספר אחד 'פושע-פושעת' אם אינני טועה"…
"נכון. זיכרון מעולה. פרסמתי מאז עוד שני ספרים, אחד באנגלית ואחד בעברית. 'המשיח והגנים'JESUS AND GENES . סך הכל עד היום פרסמתי בהוצאה עצמית שתי חוברות שירה ושלושה ספרים. אני קורא להוצאה לאור שלי 'שחור על לבן'. יש באמירה הזו יותר מרמז לאן אני מוביל את השיחה. "יש לי גם כמה תרגומים לערבית ולאנגלית ביו טיוב שסנדרה אשתי מבצעת. סנדרה בוגרת תלמה ילין במגמת שירה. עד כמה שאני יודע רק אני תרגמתי שירים של לאונרד כהן לערבית…"
"ניסית לעבוד עם הוצאה"?
"לא !" אני עונה בפסקנות, "הכתיבה שלי רחוקה מאוד מהמיינסטרים ובכל מה שקשור בה אני פועל בצורה אינדיבידואלית, איטית וכמו קדוש מעונה. האני בחיים כמו מנסה להתאים את עצמו ליוסי שהוא הגיבור לאורך הספרים שלי. יוסי מסתכל על החיים בעיניים של נביא חורבן ש"מכריח" אותי בחיים לעשות דברים אחרת. הוא רואה קבוצות מרושעות שהשתלטו על המדינה ומסרב לשתף איתן פעולה."
"קצת קשה עם עצמך…"
"מאוד קשה. אבל אין לי דרך אחרת. מכירה את אורי צבי גרינברג? בנוסף להיותו משורר ובנוסף לקורות חייו המעניינים הוא גם ראה חזיונות בעיני רוחו. הוא כתב על שריפת יהדות אירופה בגז הרבה לפני השואה. ביאליק התרגז עליו אבל היום חוקרי ספרות מסתכלים עליו קצת אחרת…גם אני לא רואה דברים טובים מעבר לפינה. הרגישויות שלי לסביבה באות מהבנת שלוש התרבויות המתנגשות פה מתוך הבנת האנגלית, הערבית והעברית"
"נשמע מעניין ומפחיד בן זמנית. הספרים שלך עוסקים בזה?"
"לא באופן ישיר. אינני נותן לקורא חומר לעוס. הספרים הם עלילתיים ומתייחסים לאירועים בני זמנינו בסבך המוכר של כור ההיתוך, המלחמות והפוליטיקה הרקובה. בין השורות ובסוף הספר הם מעוררים מסקנה מדאיגה ואנטגוניזם חריף".
"אתה ממשיך לכתוב?"
"כמובן. אני עמוק בתוך ספר נוסף שמשלים את נקודת המבט שלי על הקיום היהודי/ישראלי פה. זהו ספר היסטוריה כאילו דמיוני מגיור הממלכה הכוזרית עד היום. אנטיתזה על 'הכוזרי' של יהודה הלוי. אני משתמש במחקר היסטורי שעשיתי בשנים האחרונות ושוזר אירועים ביהדות אירופה לנרטיב שונה לחלוטין מהנרטיב הדתי והציוני שסיפרו לנו ההיסטוריונים האירופאים. אם הספר הראשון הוא בנרטיב עדתי ונכתב בעיברבית עצבנית, השני הוא בנרטיב דתי שמתריס נגד עבודת האלילים ביהדות, אז הספר העכשווי הוא שרשור היסטורי של נרטיב שאף אחד לא מעז להעלות אותו על שפתיו. את יודעת שהכוזרים, כמו הרבה מהעמים העתיקים, עבדו לסימבולים פאליים ומה שנחשב היום לפריצות מינית, לפני שאבותיי הבבלים באו לגייר אותם?" אני שואל ומביט במראה האחורית רואה את גבותיה מתכווצות אך היא מתעשתת במהירות.
"לא" היא עונה בלחש ואני יודע שנגעתי בנקודה רגישה. אני עושה זאת בשיחות עם הנוסעים כמו בספרים שלי, מדגדג את קצות העצבים החשופים של הקלישאות הבנאליות, המאוסות. אין פרות קדושות..
סנדרה חורש 'הכניסני תחת כנפך' תרגום לערבית על ידי משה חורש
"תזמיני את הספר. מבטיח לך עלילה שיהיו בה מיניות, מחלוקות וראייה אחרת לגמרי על המדינה והדת" אני יודע שעוררתי את סקרנותה והיא חושבת איך היא מעבירה את הריאיון למדיה. היא בטח תבקש ממני לעשות אותו יותר מיינסטרימי ואני יודע שאני מביט על הקבוצה שמחוץ למיינסטרים מנקודה רחוקה יותר.
''למה אתה כותב?"
"אני רוצה לעורר ויכוח ציבורי על מה שחשוב באמת. להציל אותנו מהחורבן הבא. אנחנו עסוקים ברמייה עצמית כל כך הרבה דורות שזה הפך לחלק מהדי.אן.איי שלנו. אם לא נגדיר למה באנו לפה בצורה ברורה ואחידה נהפוך לאסופה של כתות הזויות המשניאות את עצמן על הסביבה והסוף ידוע….מניסיון רע של העבר.." היא מחייכת לרגע חיוך מריר שבשנייה הופך אופטימי. אני מקנא בה, ביכולת לעבור לסדר היום בהתניה של ההישרדות, יודע שאני החריג. זה מה יש …
"כמעט הגענו ליעד, מה היית רוצה לאחל לעצמך?" היא שואלת בקול מרוכך. אני יודע שהטו הזה בא ממקום טוב אבל אני לא צריך ריכוך…מילא…
"שיהיה טוב לכולנו ושנתעורר לפני שיהיה מאוחר מדי"
היא יוצא מהמונית מצלמת את המדבקות על דלתות הרכב. "יש ל'מונית הספר' דף בפייסבוק!" אני קורא תוך שאני מוריד את החלון חושף את פנים המכונית לחמסין של יולי … "התמונה כבר שם"!
"ביי" היא מנופפת בידה ואני יודע, שכמו בשיר שכתבתי לפני שנים על 'מר אף-אחד', שנולדתי לקאסטה הלא נכונה. אנשים כמוני לא נועדו לקבוע דרך, לסחוף אחריהם המונים. זה שייך לכת השלטת גם אם היא לוקחת אותנו לאבדון. היא בטח תגיד לי 'לא' לפרסום הריאיון. אני אשלח את הלא הזה לאנטי גיבור שבספרים שלי ואפרה אותו בעוד אירוע. כמו העיתונאים ואנשי הטלבזיה הרבים שעלו למונית בשש העשרה השנים האחרונות, שהבטיחו הבטחות עלומות … או שלא … והמשיכו בשגרת חייהם. אני אשמע בראש שוב שורה משיר מקסים של רונית שחר שאשנה לנרטיב שלי : "חורבן יקר, הכל ידוע מראש אבל נשכח מהלב שלהיות יהודי זה לשלם בכאב".. ואחזור למילים ולתמונות המציפות לי את הראש…. אחזור לספר הבא.
לעמוד הפייסבוק של הסופר משה חורש לחצו כאן