נסיכה של אבא הוא שם קצת מטעה ליומן חיים מטלטל, מסמך אנושי המגיש את העולם מנקודת מבטה של ילדה המהווה קורבן לאלימות
אם היה בעשרת הדיברות את הדיבר האחד עשר הוא היה בוודאי "לא תשתוק". הסופרת עדי ליניאל מקיימת את הדיבר האחד עשר ופורשת בפני הקוראים הצצה אל מסכת חיים מזעזעת כפי שהיא משתקפת מעיניה עוד כילדה.
ספרים רבים נכתבו על נושא האלימות במשפחה, אולם רובם היו מסמכים פדגוגיים מחקריים. נסיכה של אבא מסופר בגוף ראשון מנוקדת מבטה של ילדה בת 13 שהשקט שלה לנוכח המכות שספגה מאביה עדיין צורח בי.
"התפללתי שיספיק כבר, שיגמר לו הכוח. לא הבנתי איך הוא יכול להחזיק אותי באוויר זמן רב ולא להתעייף, אבל נדמה שהוא לא יפסיק לעולם. הוא המשיך להכות אותי בחמת זעם. יכולתי לשמוע את החבטות על גופי שהפך לשק של עור ובשר"
מפרטת ליניאל שוב ושוב את המחשבות, הרגשות, הכאבים וההשפלה שספגה מאביה, אחר כך מבני זוגה. כשמסתכלים על התמונה של הסופרת בעטיפת הספר קשה להאמין שהאישה העדינה והיפה בתמונה עברה את תחנות הכאב הרבות כל כך בחייה.
אבל אולי זו בעצם לא הפתעה, אולי זו העובדה האמיתית שרובנו מדחיקים, אלימות מתרחשת בכל המגזרים וסוגי המשפחות, היא לא פוסחת על אנשים יפים או על ילדות בלונדיניות.
על פי הנתונים של ארגון ויצ"ו בישראל חיים כחצי מיליון ילדים הסובלים מאלימות. במספרים זה 500,000 נשמות קטנות ועדינות, ילדים שקופים, ילדים מוכים.
חסד עשתה עמם עדי לינאל שהסכימה לשמש שופר עבור מאות אלפי הילדים שקולם אינו נשמע. שהסכימה לפתוח את מגירות לבה ולחטט בם, להכניס ידיים ורודות ולהוציא אותן שחורות.
מעגל האלימות אינו פוסק, מי שחווה אלימות כקורבן הופך לעיתים קרובות בבגרותו לאלים בעצמו, אם לא פיזית אז נפשית.
"בסגנון סוחף ואינטימי ובכנות מוחלטת היא חושפת מעגל בין דורי של אלימות פיזית ומילויות וגם את הניסיון לעצרו באמצעות מודעות עצמית והרבה תעצומות נפש" כתב אמנון ז'קונט על הספר וצדק.
כאשר היא בוגרת היא מגלה שלעצור את המפלצת דורש תעצומות נפש, אולם היא מצליחה לעמוד בהם ולעצור את מעגל האלימות הבין דורי.
יותר מאשר זהו ספר, זהו מסמך עדות מזעזע המבקש מכל אחד מאיתנו להעז להסתכל בלבן של העין לאלימות, היא מתרחשת כאן ועכשיו, לא רק בכותרות העיתונים.