יצחק טסלרספר חדש מסכם את הידע הקיים בתחום הטיפול באובדן ושכול
"אנחנו יודעים היום כי בכדי להתמודד עם האבל והשכול אנחנו חייבים להמשיך ולהיות בקשר עם האדם המת", את הדברים אומר פרופ' שמשון רובין, ראש המרכז לחקר אובדן ושכול באוניברסיטת חיפה. רובין הוא אחד ממחברי הספר "הפנים הרבות של האובדן והשכול: תיאוריה וטיפול". הכותר החדש מתייחס לחשיבות הקשר עם האדם המת ומציע טיפולים משלימים לטיפול הפסיכולוגי.
את הספר החדש, כתבו יחד עם פרופ' רובין, פרופ' אליעזר ויצטום מהחטיבה לפסיכיאטריה באוניברסיטת בן גוריון וד"ר רות מלקינסון, האחראית על תחום ההכשרה במרכז לחקר אובדן שכול וחוסן נפשי באוניברסיטת חיפה.
לטענת המחברים, עד לפני מספר שנים, הקו המרכזי היה שיש צורך לשכוח ולהתנתק מהמת, קו שעדיין מוצא לטענתם ביטוי בלא מעט מקרים של תגובות הסביבה ומטפלים שאינם בקיאים במחקרים עדכניים.
בנוסף, המחברים טוענים כי בעיה ספציפית הקשורה לאובדן ואבל בהקשר הישראלי של מלחמות היא הדגש הרב שהמטפלים מעניקים לטיפול בטראומה, תוך התעלמות מהיבט האבל. לדברי רובין: "חייל יצא חי מקרב אבל הוא איבד שם חברים לנשק. התפיסה היא שהוא סובל מטראומה – מהלם קרב. אבל לא חושבים שייתכן והוא בעצם נמצא בתהליך של אבל על חבריו שמתו. בספר אנחנו מראים מקרים כאלה שחיילים קיבלו טיפול בפוסט טראומה ולא הראו שיפור, וכשהתחלנו לטפל באבל, הגיע השיפור".
החוקרים, שהם מטפלים בעצמם, עוסקים גם בדמיון ובשוני שבין האבל בחברה היהודית בישראל לזו המוסלמית. מתברר שיש שוני מהותי בציפיות החברתיות אחרי מוות של אדם קרוב. בחברה היהודית יש את הלגיטימציה לקחת את הזמן לפני שחוזרים לתפקוד. יש את השבעה, אחר כך את ה-30 ולעיתים גם שנה של אבל. בחברה המוסלמית הציפייה היא לחזור מייד לשגרה, לאחר תקופת אבל של שלושה ימים. התפיסה הדתית היא שאם אדם מת, זה היה רצון האל, ולכן אי חזרה מהירה לשגרה היא התרסה נגד רצונו של האל. החוקרים מדגישים כי למרות השוני, אין הבדלים מבחינת המקום הרגשי והעיסוק הרגשי בקשר לנפטר הדומים בשתי הדתות, והחשיבות של הקשר לדמות הנפטר מהותי לתהליך האבל והחזרה לחיים.