גרמניה האחרת: יובל שנים ליחסים עם ישראל

התערוכה "ישראלים וגרמנים" שנפתחה בחודש שעבר בברלין מוצגת כעת בישראל, כחלק מאירועים לציון לחמישים שנים ליחסים הדיפלומטים בין ישראל וגרמניה. מתברר כי חלק מהיוזמה, מהארכיון המוזיאון ליהדות דוברת גרמנית, השוכן בתפן שבגליל, הועברו לתצוגה בתערוכה מסמכים חשובים שונים- כמו הדרכון של יוספה בראון שטיינהרט עם חותמת אישור כניסה לכל המדינות חוץ מגרמניה, פריטים ומסמכים מעיזבונו של פריץ וולף מנהריה, צילומים מאלבומה של אינה דימון שהייתה מזכירתו של פליקס שנער בקלן בשנת 1952 וכמובן הסיפור של התעשיין סטף ורטהימר. כמו כן, סייעה אופק ליצירת הקשר של אוצרי התערוכה עם פליקס בוריאן היבואן הראשון של מכונית ה"חיפושית" מתוצרת פולקס- ואגן מגרמניה לארץ בשנת 1962. בנוסף הוצגו עיתון היקינתון שבהוצאת ארגון יוצאי אירופה כנס היקים בתפן, ומילון בן יהודה שטראסה שהפך לרב מכר.

ראוי לציין כי רותי אופק מנהלת ואוצרת המוזיאון ליהדות דוברת גרמנית, מרכז מורשת הייקים, בתפן שימשה כיועצת תוכן בכירה למיזם. בין המוצגים בתערוכה גם צילום ילדות של רותי אופק ילידת וינה שעלתה כתינוקת עם הוריה לפני שלושים שנה אחרי גלי העלייה הייקית לארץ. הצילום של רותי אופק כילדה מוצג גם הוא בתערוכה ולצדו נכתב: "הגעתי לישראל ביום חמסין אופייני לחודש מאי. לבושה בדירדל המסורתי, דוברת גרמנית בלבד, מכופפת ברכיים בקניקס כנהוג לכול לוחץ יד, נועלת סנדלים עם גרביים ולא מבינה מה קורה כאן. לא מבינה מה זאת השמש היוקדת, הלבוש המוזר, האכילה ברחוב, הדיבור הקולני, הבתים חסרי גגות הרעפים, הים השפה והפירות. ילדה שמעשייה והתנהגותה מעוררים גלי צחוק, לא לעג, אך מעוררים במבוגרים מבטים מצועפים ובקשות חוזרות ונשנות לומר מילה זו או אחרת שוב. אלו היו המבוגרים והילדים לעומתם. לא נרחיב את הדיבור. השפה המדוברת בין המבוגרים הייתה גרמנית. אותי, הילדה המוזרה שהגיעה מהאלפים, לימדו לדבר גרמנית בשקט, שלא ישמעו ובכלל עדיף היה לעבור לעברית ברחוב, שפה שלמדתי, שלא כמו המבוגרים תוך שלושה חודשים במאמץ ניכר תוך הקפדה יתרה על היגוי נכון כך שלא ישמע המבטא הגרמני הכבד שהיה נחלתם של המבוגרים שסבבו אותי. זה היה חוג התרבות הגרמנית בארץ ישראל. לימים הבנתי, כי הייתי עבורם תזכורת לעולמם שלהם, עולם שהשאירו שם באירופה. ולכן המפגש עם המוזיאון היה, מעבר למפגש המקצועי, מעורב בזיכרונות, אמוציות והרבה אהבה והבנה אל האנשים, הייקים, שאני מלווה כבר 15 שנה מאז שעבר המוזיאון לתפן. כאן חזרתי לראשונה לדבר גרמנית בקול רם ולשנן לעצמי את דברי אבי ז"ל , שאגב לא למד לדבר עברית מעולם, וטען "שהשפה אינה אשמה". דברים שנאמרו על ידי רותי אופק מנהלת המוזיאון בתפן עם הפתיחה המחודשת של המוזיאון ב- 2005".