מערכת המומלציםכשאנחנו מסתכלים על האחר במטרה למלא את צרכיו, אז, באותו הרגע ממש, אנחנו הופכים ל"יזמים" בעולם האהבה במקום להיות "שכירים" שמחפשים אותה.
אייל אברהם לוי
כל מה שאתה רואה וכל מי שמסביבך זה אתה. אדם ששונא את כל מה שהוא רואה ואת כל מי שמסביבו זה בסך הכל אדם ששונא את עצמו. כי הכל זה אתה ואתה זה הכל. אז אם אתה שונא את העבודה שלך, האנשים בסביבה שלך, את ההרגלים שלך, את המנהגים שלך, את המשפחה שלך, אתה בסך הכל שונא את עצמך. אדם ששונא את עצמו לא יכול לקבל אהבה. הוא לעולם לא יוכל לקבל אהבה כי הוא מאמין שלא מגיע לו לקבל אהבה. הרי הוא שונא את עצמו אז למה שירשה לעצמו לקבל אהבה? על מה יאהבו אותו? הרי זה הזוי שמישהו יאהב אותו על דברים שהוא עצמו לא אוהב בעצמו. אדם ששונא את הכל, הוא בסך הכל שונא את עצמו.
הוא מנסה לקבל אהבה, לשתות אותה, להשיג אותה, לרדוף אחריה בנואשות וכשהוא כבר משיג אותה, הוא מבריח אותה ממנו, כי שוב, הוא אחד כזה שלא מאמין שמגיע לו לקבל אהבה, אז הוא דוחה אותה מעליו ואז מאשים את הסביבה שלו שהם לא נותנים לו את האהבה שהוא רוצה. הוא דוחה את האהבה שהוא מקבל – דוחה אותה במו ידיו ובאותו הזמן בדיוק, הוא עסוק בלהאשים את ההורים שלו שלא אהבו אותו את בני הזוג שלו שלא אוהבים אותו, את העולם שלא אוהב אותו, כשהוא זה שדוחה את האהבה מעליו.
דבר נורא להיות בלופ הזה של לרצות אהבה שאתה לא יכול לקבל, מבלי להבין שאהבה לא מקבלים, אהבה נותנים, ככה מרגישים אותה, דרך הנתינה.
האנשים האלה שדוחים את האהבה מעליהם, אלה שלא מרגישים אותה, הם בסך הכל אגואיסטים שמרוכזים בלקחת במקום בלתת. אם רק ידעו שככל שיתנו אותה ככה הם ירגישו אותה – היו נפתרות להם כל הבעיות בחיים.
אבל יש דברים שהזמן צריך לעשות ואולי גם הזמן לא עושה. מה שכן אפשר לבקש זה שאלוהים יתן לנו את הכוח והרחמים לאהוב את אלו שקשה לאהוב, כי בסך הכל הם אלה שצריכים את זה הכי הרבה. כדי להרשות לעצמנו לקבל את האהבה ולחוות אותה, אנחנו רוצים להתחיל להעניק אותה. לצאת מעצמנו וממה שקיבלנו או לא קיבלנו ולהתרכז במה אנחנו יכולים לתת.
במקום לשאול את עצמנו: "מה קיבלתי ממנו?" להפוך את החשיבה ל: "מה אני יכול לתת לו?", "כיצד אני יכול להועיל לאותו אדם?" כי אם אנחנו באמת מסתכלים על הסביבה שלנו, יוצאים מעצמנו לרגע, קולטים את ההבעה של האדם שמולנו, קוראים את ארשת פניו, בטבעיות, בלי שום מיומנות מיוחדת, רק מתוך רצון טהור לעזור ולהועיל, מביטים בפנים שלו ורואים דרך הפנים את הבפנים שלו, רואים מה חסר לו, מה הוא צריך, מה היה עוזר לו עכשיו, מה היה משפר לו את הרגע הזה, מה ישמח אותו, מה יועיל לו, וכשאנחנו מסתכלים על האחר במטרה למלא את צרכיו, אז, באותו הרגע ממש, אנחנו הופכים ל"יזמים" בעולם האהבה במקום להיות "שכירים" שמחפשים אותה.
ההבדל בין היזם לשכיר הוא שהיזם יכול לייצר משהו מעצמו, מתוך הפנימיות שלו החוצה, והשכיר, הוא צריך לחכות שמישהו יבוא ויתן לו עבודה ויגיד לו מה לעשות וכמה לעשות ומתי לאכול ומתי ללכת לשירותים ובקיצור, הוא צריך שיפעילו אותו.
שכירים בעולם האהבה לעולם לא ירגישו אהבה אמיתית ועמוקה, הם תמיד יחכו לה, יחכו במירמור ובחוסר סיפוק מחייהם ל"אחד" או ל"אחת" שיבואו ואז אחרי שהם יבואו ויכנסו לחיים, אז יפתרו להם כל הבעיות בחיים.
לפחות זה מה שהם מספרים לעצמם.
היזמים בעולם האהבה, הם לא ממתינים לאף אחד, הם מחפשים למי הם יכולים לתת וכשאדם נותן, אוטומאטית המוח שלו לומד שאם הוא נותן, אז כנראה שיש לו, כנראה שהוא מלא, שהוא עשיר, לגמרי ההפך מאדם שמרוכז רק בלקבל, שהרי זה שמרוכז בלקבל מרגיש בתוכו שהוא חסר וריק ובגלל זה הוא צריך לקבל אהבה.
כי אין לו.
זה לא משנה מה עברת בחיים וכמה אהבה קיבלת או לא קיבלת בילדות, כי ברגע שאתה בוחר להיות יזם בעולם האהבה ולהעניק אותה לכל אדם, בכל זמן ובכל מקום, אתה משחרר את עצמך לחופשי, אתה חי אהבה, אתה מנצח את המשחק ו"דופק" את המערכת, אתה לא צריך לחכות יותר ל"אחד", כי אתה הופך להיות "האחד", ואז ה"אחד" השני, כבר מוצא אותך בעצמו.
לעמוד הפייסבוק של אייל אברהם לוי