arielכל חופש גדול זה חוזר על עצמו. מה עושים עם הילדים בחופש? איך דואגים שהם לא ישתעממו? כי הרי אסור באיסור חמור לתת להם להשתעמם! אנחנו, ההורים, הם אלה שצריכים לייצר עבורם תעסוקה. ואם לא אנחנו?, הם יתאבנו להם במיטה,במקרה היותר טוב (או היותר רע) הם יקברו בפייסבוק ל 30 שעות ביום או שהם יסתובבו במקומות שאנחנו ממש לא רוצים אותם שם.
אז מעבר לקריירה שלנו, במשך חודשיים בשנה, ואלוהים יודע שגם יותר, אנחנו אמורים לשמש "צוות הווי ובידור" לילדנו. אם זה סרט, קניון, הופעה, יציאה בילוי או כל דבר,אנחנו חייבים לייצר לו"ז מפורט: לדאוג שהם יקומו לפני 12, לדאוג שהם יחממו לעצמם משהו לאכול, לדאוג שהם יצאו, שהם יעשו, שהם ייהנו, שיהיה להם נחמד. שיהיה להם כיף. בכלל עושה רושם שאחרי שהבאנו ילדים לעולם, כל המטרה היא שהם לא יפריעו: פשוט שישתקו, יירדמו, לא יציקו, לא יחפרו וגם בחופש: רק שיהיו מרוצים וחלילה לא יקטרו. בהזדמנות עוד נרחיב על ה"שקט הרגעי" הזה שאנחנו משיגים לעצמנו, וכמה אנחנו מפסידים, ואגב הפסדים, עוד לא הזכרנו את כמויות הכסף. כולנו יודעים: המון כסף, שיולי-אוגוסט גובה מאיתנו ההורים, אבל, הי, הכל תלוי בנו לא? אז זהו, שלא. ממש לא! למעשה, אנחנו הרבה יותר מפסידים מהשקט הזה מאשר מרוויחים. מדוע? כי מעבר לכך שזה גובה מאיתנו אנרגיות מיותרות, עצבים וכאבי ראש, מה שילדנו קולטים שאנחנו לא באמת סומכים עליהם. הם לא באמת יכולים לדאוג לעצמם לתעסוקה. ואם ההורים שלי לא סומכים עלי, למה שאסמוך על עצמי? כנראה שאני אפס/ טיפש/ עצלן/ לוזר/ חסר אונים (כל ילד והדימויים שלו) אחרת, היו סומכים עלי לא?
אז קודם כל, גם אם הילדים משועממים לא יקרה להם שום דבר. השאיפה החינוכית של ההורים צריכה להיות ללמד את הילד את מיומנות ההתמודדות עם שעמום בבית, בהכוונה ופיקוח שלהם ובכך למנוע מצב שבו הפעם הראשונה שהילד יתמודד עם שעמום תהיה בחוץ עם חברים, כאשר השעמום יכול בקלות להיגמר בוונדליזם, עבירה על החוק, אלימות וסכין. בנוסף, שעמום עשוי להיות גם דבר טוב ולהוביל להתעמקות במשהו, להשתפרות במשהו, לגילוי של משהו.
מעבר לכך, עלינו כהורים, לעשות סוויץ' בראש ולהבין שגם אם הם ילדים הם יכולים לקחת אחריות על איך החיים שלהם ייראו. איך היום שלהם ייראה. איך כל שעה שלהם תיראה. איך עושים את זה? ע"י בנייה של אמון בתוך מערכת היחסים הזו של הורים וילדים. קחו את הילד או הילדה לבית קפה ודברו איתם על החופש, על לקיחת אחריות, על חובות שהם חייבים לקחת על עצמם מתוקף האחריות הזו, משימות שקשורות בבית (אא"כ אנחנו המשרתים שלהם) אולי על עבודה שהם ייקחו החופש כדי לממן את הבילויים שלהם (חצי חצי עם ההורים?). איפה כן האחריות שלנו?אנחנו חייבים לתת להם את המרחב הזה, בתוך גבולות הגיל והיכולת, להחליט על עצמם. אנחנו חייבים לעודד אותם כל הזמן שהם מסוגלים, שהם גדולים, שהם מרוויחים מזה.
אז ברור שאין פתרונות קסם. ברור שהכל עניין של תהליך אבל חייבים להתחיל מאיפשהו והרווח גם אם הוא איטי – הוא שווה.
הכותב הוא מאמן אישי המתמחה ביחסים עם מתבגרים ובני נוער.