arielהכל מתחיל בהוויה שלנו. במה אנחנו מול הילדים שלנו, מה אנחנו מול הסיטואציה
לא פעם חבר שלי מקטר בפני שבבית הוא סמרטוט שלא שמים עליו. שהוא עובד אצל הילדים שלו.
"ילדים שיעורי בית – לא רוצים. לכו לישון – לא הולכים. בואו לאכול. לא באים" (ד. סנדרסון. שם שם). וכו' וכו'. כל מה שהוא ואשתו אומרים להם זוכה לכתף קרה.
ניסיתי לומר לו שהם כנראה זקוקים לתשומת לב וזו הדרך שלהם להשיג אותה. שזה חסר להם. שהם מנסים לקבל יחס ע"י התנהגות שלילית. אתם יודעים, פסיכולוגיה בשנקל, שלא בטוח אגב שהיא לא נכונה אבל החבר הזדעק: "אנחנו נותנים מלא תשומת לב. מלא יחס. ללא גבולות"
האמת שלא ידעתי מה לומר לו ושתקתי, עד שכעבור איזה זמן, זה הגיע אלי.
הבן שלי, יקירי, מחמד נפשי, התחיל לעשות בעיות. לא שם עלינו, נכנס להתפרצויות זעם, כשמבקשים ממנו משהו הוא ישר מתקומם ומסרב בכעס. מה? השתוממנו, כבר גיל ההתבגרות? כולה בן 9 וכבר מרד?
ואז נזכרתי בעצמי בגיל הזה. בכלל זה מאוד טוב להיזכר קצת בעצמנו ואיך אנחנו התנהגנו בגילם ואז אולי למצוא פתרונות. נזכרתי שאני התנהגתי בדיוק אותו דבר. מניפולציה. כנראה תורה שעוברת מאב לבנו. סוג של מסורת.
לכל אדם, ילד כמו גם מבוגר יש פרדיגמות. יש תבניות חשיבה. תבניות חשיבה לגבי עצמנו, לגבי סיטואציות, לגבי איך מגיבים, איך מתנהגים, איך מתקשרים ואיך משיגים דברים. הפרדיגמות האלה מקיפות אותנו בכל רגע ורגע בחיים. הבנתי שהפרדיגמה של הבן שלי היא: "אני אזכה לאהבה / לתשומת לב רק באמצעות המניפולציה" רק באמצעות הדרמה. איך אני משנה את הפרדיגמה?
שאלתי את עצמי, מה יקרה אם הבן שלי יהיה בטוח שאוהבים אותו. שמעריכים אותו? יהיה בטוח שמכבדים אותו? הוא יוותר על ה"שיטה".
מאז, בכל פעם שביקשתי ממנו משהו וזכיתי להתעלמות/ לסירוב/ ל"התקף זעם" חיבקתי אותו , נישקתי אותו, ואמרתי לו כמה אני אוהב אותו וסומך עליו, וראה זה פלא. הילד נמס. התרכך ומיד עשה את מה שרציתי. עכשיו, לילדים יש חושים מדהימים שקולטים את ההוויה שלנו וקולטים את הזיוף. זו לא הייתה מניפולציה. באמת אהבתי אותו באותו רגע. חיבקתי מכל הלב. באמת סמכתי עליו שהוא אחראי ומסוגל ורוצה. באמת הרגשתי את זה. זה עבד. תשאלו, מה בפעמים הבאות? האם כל פעם הוא "אכל את הלוש"? אז שוב, זה באמת לא היה פוזה אלא אמיתי ולכן הוא האמין לי.
כמובן שכדי שזה לא יהפוך לתבנית חדשה חדשה, דאגתי שגם ברגעים שהם לא בקרייסס, גם לא ב'שעת משבר' אלא סתם כך, לומר לילדים שלי כמה אני אוהב אותם, מעריך אותם וסומך עליהם. בכל יום. משום מקום. סתם ככה. אז הבן שלי, כבר לא צריך את המניפולציה כדי להשיג דברים. הוא השיג את זה באמצעות מה שהוא.
באמת שהכל מתחיל בהוויה שלנו. במה אנחנו מול הילדים שלנו, מה אנחנו מול הסיטואציה ורק אח"כ מגיע ה"איך" אנחנו מתנהגים בסיטואציה. איך ההוויה שלנו מקרינה על הפעולות שלנו
בחזרה לחבר, שאלתי אותו תגיד, הילדים שלך יודעים שאתה אוהב אותם? שאתה מעריך אותם? "ברור, הוא ענה לי, "אני אבא שלהם, לא?"
הכותב הוא מאמן אישי המתמחה במתבגרים ובני נוער.