tzvi.tאהבתו של הקב"ה אלינו אינה תלויה ואינה מושפעת מהמעשים השליליים שלנו
השבת פרשת 'תרומה' נקרא על הציווי לבנות משכן שבו תשרה השכינה. בני-ישראל נצטווּ להרים תרומה בעבור המשכן, וכל אחד ואחת נתבקשו להביא את "אשר יִדְּבֶנו לִבו". הפרשה מפרטת את המִפרט המדוייק של המשכן וכליו ואת החומרים שמהם צריך לעשות אותם. את המשך המפרט והבניה בפועל של המשכן וכליו נקרא ב4 הפרשות הבאות עד סוף חומש שמות.
אחד הכלים המשמעותיים ביותר שניצב בתוך "קודש הקודשים" במשכן ובמקדש, היה הארון שבתוכו היו לוחות הברית, עליהם כתובים עשרת הדיברות. מעליהם הצטוו בני ישראל לבנות את הכרובים- זוג יצורים מכונפים עשויים זהב טהור, שפסלם ניצב מעל הכפורת המכסה את ארון הברית. חז"ל מספרים שהיצורים היו עשויים עם דמות פרצוף של תינוק.
במדרש מסבירים את הסיבה לכך, באמצעות משל למלך שהיו לו הרבה בנים, ואהב את כולם, ובכל זאת יותר מכולם אהב המלך את הבן הקטן, כך באמצעות הקרובים מזכיר הקב"ה לבני ישראל שהוא אוהב אותם מכל האומות.
ההסבר לדבר מופיע בספרי החסידות: אהבתו של האב לבנו, היא לא בשל חכמתו או מדותיו, אלא רק משום שהוא בנו וחלק ממנו, ולכן אוהב אותו האב באהבה עזה.
כשהבן גדול, אהבתו זו של האב, מעורבת גם מהנחת מחוכמתו והתנהגותו של הבן. דווקא כהוא קטן, באה לידי ביטוי באופן מיוחד אהבתו העצמית של האב לבנו, רק בזכות שהוא בשר מבשרו- אהבה שאינה שלוי בדבר.
לכן הכרובים במקדש נעשו בצורת פני תינוק, כדי להזכיר שאהבתו של הקב"ה אלינו, היא מכיוון שישראל הם דבר אחד עם הקב"ה, ונשמת ישראל היא חלק מהקב"ה, והיא אינה תלויה ואינה מושפעת מהמעשים השליליים שלנו.