tzvi.tפרשת השבוע פנחס, באה בהמשך לסיום הפרשה הקודמת (בלק) שסיפרה על אירוע דרמטי: אלפים מתוך עם ישראל, נהו אחרי המואביות שהוצבו כנערות פיתוי, ונכשלו בהמשך גם בעבודת אלילים- שעונשה הוא מוות. אל שיא ההידרדרות והחוצפה מגיע זמרי בן סלוא- שרבים מהחוטאים הגיעו משבט שמעון שבנשיאותו. לעיני משה ולעיני כל ישראל הוא מביא עמו לאוהלו אישה מדיינית.
בתוך המבוכה הכללית שמשתררת, קם פנחס בן אלעזר, נכדו של אהרון הכהן, נוטל חרב בידו ודוקר את הישראלי והמדיינית. מעשה הגבורה של פנחס, עוצר את המגיפה הקשה שהחלה להשתולל בעקבות חטאי ישראל והפילה עשרים וארבעה אלף חללים.
הפרשה שלנו נפתחת בתיאור השכר שניתן לפנחס, על שהתייצב מול החוטאים: "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם תחת אשר קנא לאלקיו" כלומר, בזכות קנאתו לקב"ה הוא וכל זרעו יזכו להיות כהנים.
ההתנסחות החריגה של התורה לפיה פנחס 'קינא לאלוקיו' שמשמעותה שהחטא של זמרי פגע בכבודו של הקב"ה בעצמו, כפי שמופיע שוב ושוב בפסוק, תמוהה לכאורה. עם כל החומרה של החטא של זמרי, הרי כבר לפני כן נעשו חטאים חמורים בהם עבודה זרה של עגל הזהב, ומדוע דווקא על החטא הזה מתבטאת התורה בחומרה כל כך?
ההסבר הוא שבכל העבירות שאדם עושה, גם לאחר חוטא מדגישה התורה ש"ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא".
יוצא מן הכלל הוא יהודי שחוטא עם גויה: כח ההולדה שניתן לאדם הוא היכולת היחידה שהיא אין סופית, ובכך ניתן לאדם כח אלוקי בו הוא שותף בבריאה. יהודי נדרש להשתמש בכח זה כראוי על מנת ליצור המשכיות לעם ישראל. כשאדם משתמש בכח הבלתי מוגבל על מנת ללדת ילד נוכרי ולהוציא את הכח הזה מעם ישראל, יש בכך פגיעה בכח האלוקי. לכן אומרת התורה שפנחס במעשהו קנא לכבודו של הקב"ה ועל כך קיבל שכר.
עלינו מוטלת האחריות להוסיף בכבודו של הקב"ה, ולהעניק לדור הבא חינוך יהודי שימשיך את השרשרת של עם ישראל, דבר שיביא לקידוש ה'.