פרשת דברים: התורה לא מספיקה

שבת נקרא בתורה את פרשת דברים – כשמו של החומש אותו היא פותחת, שמכונה גם 'משנה תורה'. למעשה כמעט כל ספר דברים הוא סיכום מפורט של משה רבנו של ארבעת החומשים שסיימנו.
בשנה הארבעים לצאת ישראל ממצרים, בראש חודש שבט, כחמשה שבועות לפני פטירתו, מתחיל משה רבנו את נאום חייו: הוא נושא בפני בני-ישראל דברי תוכחה על מעללי אבותיהם במדבר ודברי אזהרה לקראת הכניסה לארץ ישראל, וגם מלמד אותם הלכות ומצוות רבות.
כשמתבוננים בפרשתנו ובספר כולו, אנו מוצאים פרטים רבים שחוזרים על דברים שכבר קראנו לפני כן בחומשים הקודמים. לכאורה לא מובן לשם מה יש צורך באריכות כל כך גדולה שחוזרת על דברים שכבר למדנו, לכאורה בסתירה לדרך של התורה שאין בה אף מילה מיותרת, עד שהלכות רבות נלמדות מדיוקים של מילה ואות אחת?!
האריכות באה ללמד אותנו את החשיבות שהתורה רואה במשה רבינו, וברועי ישראל שהגיעו אחריו; יהיו שיחשבו שמספיק להם הקשר הישיר עם הקב"ה ואין להם צורך ב'מתווכים'. לטענתם הם לא זקוקים לפרשנות של משה רבנו, והם סומכים על ההיגיון של עצמם.

לכן נותנת התורה בחומש שלם את דבריו של משה, על מנת לומר לנו שהדרך שלנו להתחבר לקב"ה בתורתו הוא באמצעות "אלה הדברים אשר דבר משה". דבריו של משה עצמם- הם לא משלו אלא מהקב"ה, כפי שפוסק הרמב"ם שמי שמכחיש חס-ושלום ואומר על אות אחת ב"משנה תורה" שלא ניתנה למשה מסיני – הרי זה כופר בתורה.
לאלו הטוענים שהם מסתפקים בקשר הישיר עם בורא עולם ואין להם צורך בגדולי ישראל, אומרת להם התורה "ויאמינו בה' ובמשה עבדו"- הדרך לאמונה בבורא היא באמצעות האמונה בעבדו משה. הקב"ה קובע כאן את הכלל לפיו גדולי ישראל יהיו הצינור לאמונה של היהודי בקב"ה.