orakלפני כעשרים שנה הפסיכולוגית של בית הספר הפרטי בו לילך למדה, איבחנה את לילך בת השש כילדה עם נטיה לחולמנות הגורמת לה הפרעת קשב. או במונח אחר, כילדה עם ליקוי או הנמכה ביכולת קשב וריכוז. בעקבות הבחנה זו היא המליצה לתת ללילך ריטלין מהסוג המעורר והגורם לריכוז. הפסיכולוגית אמרה לאמא של לילך שההשלכות המשניות של קשיי הריכוז יכולים לפגוע גם בפן החברתי, ולכן היא ממליצה לתת לילדה ריטלין. יש לציין שהפסיכולוגית היתה מודעת לכך שהורי הילדה נפרדו ולשינויים שחלו בחייה של לילך, אך למרות הכל המליצה על לקיחת ריטלין. טעות ענקית
את לילך היכרתי מאז שנולדה. היה היתה ילדה שמחה, חברותית וערנית לסביבתה.
כשנה לפני שנכנסה לילך לכיתה א' הוריה נפרדו והיא היתה עדה למריבות קולניות של הוריה ומשטרה שהיגיעה מידי פעם.
כשעזב אביה של לילך את הבית, לילך נאלצה לישון בדירתו השכורה שהיתה ריקה מצעצועים ומרוחקת מחבריה.
לעיתים, כשנדדה מבית לבית, הגיעה לילך לשיעור ללא מחברת או ספר.
המורה שהיתה חסרת סבלנות ואמפטיה למצבה של לילך, נזפה בה על שלא היגיעה מוכנה לשיעור, דבר שלא הוסיף לביטחונה העצמי של לילך.
למזלה של לילך, אמה, היתה קשובה להרגשותיה ותחושותיה והתנגדה בתוקף להמלצתה של הפסיכולוגית.
היא הבינה שלילך עוברת משבר כתוצאה מהמצב.
ההתפתחות הרגשית של ביתה היתה חשובה לה יותר מכל מה שקשור לבית הספר בתקופה הזאת של חייה.
היא אף פעם לא השוותה אותה לילדים אחרים.
המשפט שלילך שמעה פעמים רבות הוא: "עשי כמיטב יכולתך בבית הספר, את לא חייבת לקבל טוב מאוד במבחנים. העיקר שתהיי שמחה".
היא הוציאה את לילך מבית הספר בו למדה, כדי שלא תילמד עם המורה שלא הבינה את מצבה.
בבית הספר החדש, המורה יצרה קשר טוב עם הילדה.
היא הבינה את נפשה של הילדה ולימדה אותה בדרכים יצירתיות שהמריצו את לילך ללמוד.
לילך, אף פעם לא היתה תלמידה מצטיינת אך היה לה כישרון בציור. כמו גם: ותובנות לגבי החיים שלא נרכשים, למיטב הבנתי, בשום מסגרת חינוכית.
אחד הדברים שהעצימו את לילך, הוא הקצאת פינה בביתה הקטן, שנקראה ״פינת הציור של לילך".
שם, נתנה לילך דרור לכישרונה.
את התמונות שלילך ציירה אמא שלה מסגרה אצל אדם מקצועי ותלתה בבית.
כך היא העצימה את לילך וחיזקה את ביטחונה העצמי.
למזלה של לילך, היתה לה אמא שהבינה שההתפחות האמוציונלית של הילדה חשובה לא פחות מההתפתחות הקוגנטיבית.
כתוצאה מכך, לילך התפתחה עם הערכה עצמית למרות שלא היתה תלמידה טובה, במושגי בית הספר הקונבנציונלי.
לכשגדלה, בנתה לעצמה עסק מצליח בתחום האיור, נישאה וחיה באושר.
סיפורה של לילך הוא סיפור אחד מיני רבים של ילדים שאובחנו עם הפרעת קשב והגיעו להישגים בחייהם ללא התערבות של ריטלין.
יש לזקוף זאת לזכות ההורים שהיו קשובים לילדיהם ולא קיבלו את החלטת הפסיכולוגית או הרופאה כגזרה משמים.
מחקרים בכל העולם מראים עליה במתן ריטלין לילדים בגיל הרך.
כסף רב מוזרם למחקרים על השפעת הריטלין על ילדים. ישנם מחקרים המוכיחים שלתרופה זו אין שום השפעות שליליות על הילד ושהיא לא נחשבת כסם. לעומת זאת ישנם מחקרים המתריעים על מתן "כדורי הפלא". כך מכנים את התרופה המצדדים במתן תרופות המשווקות תחת השמות קונצרטה, ריטלין אל איי ו-דיטרנה.
אז מה באמת נכון לעשות?
הבה נתעלם מכל המחקרים ונחשוב בהיגיון. אין אנו חייבים להיות רופאים, פסיכולוגים או חוקרים כדי שההיגיון הבריא ינחה אותנו להבין שכל חומר כימי הנכנס לגוף הילד הרך במשך זמן רב ישפיע עליו דרך כלשהי.
כשמדברים על הגיל הרך, אין ספק שלגננת או המורה בגיל הרך יש תפקיד חשוב ביותר בהורדת אחוזי הילדים המקבלים ריטלין.
הן אלה המתריעות על כך שיש לילד הפרעת קשב, והן ממליצות שיאובחן.
התחושה היום אצל רבים ש"סוכריות הפלא" ניתנות בקלות רבה, למרות שהסיבות לחוסר הקשב של הילד, במיוחד בגיל הרך, יכולות להיות רבות שלא מצריכות תרופה.
לפני שהגננת או המורה מפנות את הילד לאיבחון, הן צריכות לשאול את השאלות הבאות:
מתי הילד הולך לישון. האם הוא אכל ארוחת בוקר לפני שבא לגן. האם יש שינויים בחיי הילד שמשפיעים על רוחו והתנהגותו. האם ראיית הילד לקויה. האם שמיעת הילד לקויה. האם המיקום בו הילד יושב בכיתה גורם לו להפרעת קשב, והאם הלמידה משמעותית לילד.
המורה המלמדת בדרך אחת את כל הילדים, ולא בדרכים מגוונת, שתתאמנה לכל סגנון למידה, היא חלק מהבעיה של התלמיד.
לזיכרון יש חשיבות מכרעת כמעט בכל פעילות קוגנטיבית וכדי לסייע לילד לשמר ידע חדש לטווח רחוק, יש לשלב כלי זכירה שיסייעו לילד לזכור כמו: תמונה, קצב, עשיה, המחזה או שיר.
הלמידה חייבת להיות חוויתית כדי לערב את הילדים בתהליך הלמידה.
אם המורה רק מדברת, טבעי שהוא לא ימצא עניין בנושא ויאבד כל ענין בלמידה. ילד שכזה יוגדר מאוחר יותר על ידי המורה כתלמיד עם הפרעת קשב, על לא עוול בכפו.
ילדים רבים שהוגדרו כילדים עם הפרעות קשב ובעייתיים, גילו ענין רב כשלמדו לקרוא ולכתוב על פי שיטה המתחשבת בסגנון הלמידה של הילד.
אל לנו למהר לתת לילד את "כדורי הפלא" בגיל הרך.
בגיל הזה המורה צריכה להקנות לילד מיומנויות למידה שיסייעו לו ללמוד בדרכו.
רק אם נקנה לילד שהוגדר כחסר קשב, ידע חדש, בדרך שתתאים לסגנון הלמידה שלו, נעורר בו את המוטיבציה ללמוד, ונמנע ממנו תוויות ונטילת "כדורי פלא".