דינה אברמסוןאשמורת משעל היא אולטרה – מרתוניסטית, רק בת 24, אבל עם כוח רצון מברזל. היא גמאה 200 קילומטר, 38 שעות רצופות במשך שלושה ימים והבינה שבעזרת הרוח האנושית אפשר לנצח כל דבר.
היא מנהלת חברה לאימון, פיתחה שיטה להצלחה ב 12 צעדים אותה היא מלמדת בקורסים, באינטרנט ובספר חדש שהוציאה
"אחרי שרצתי 185 קילומטר, באמצע ההקפה אמרתי לחברים שליוו אותי: "תקשיבו אני פורשת, אני לא ממשיכה יותר" מספרת אשמורת משעל "ישבתי על החצץ ובכיתי. אמרתי לעצמי נשארו לי רק עוד 15 קילומטרים, מה כבר נשאר? אבל כל צעד הרגיש לי כמו סכינים חותכות את הבשר והייתי בטוחה שזהו אני פורשת. אבל אז פתאום קיבלתי כוח מבחוץ שדחף אותי קדימה, ואת החמש עשרה קילומטרים האחרונים עשיתי בספרינט כשאני צועקת מרוב אושר"
למה צעקת? אני מתעניינת "כי באותו הרגע קיבלתי החלטה, גמרתי עם הרחמים העצמיים האלה. גמרתי עם הרחמים העצמיים! אני הולכת להראות לכל מי שעבר וראה אותי ממוטטת על סף פרישה, שאין דבר העומד בפני הרצון. ועם הידיעה הזו סיימתי מרתון של 200 קילומטר, שלושה ימים ושני לילות והבנתי שניצחתי גם את עצמי"
המשפט הזה הוא למעשה תמצית החזון שמלווה את אשמורת במסע החיים שלה כאצנית, מנהיגה ומאמנת. כבר בגיל התיכון היא החלה בלימודי אימון כושר בוינגייט, בצבא היא כבר למדה תואר ראשון בפסיכולוגיה תוך שהיא מובילה קורסי מנהיגות. בעסק המצליח שלה 'רקיע' שהקימה כשהייתה רק בת 23 היא משלבת בין השלושה : פסיכולוגיה, מנהיגות ואימון ריצה.
אני יושבת משתאה מול בחורה כה צעירה ונחושה. פרץ האנרגיה המדהימה של אשמורת מצליחה לסחוף את כל מי שפוגש אותה, תוך שניות היא הופכת גם אותי למעריצה מושבעת שלה בשל המשנה הסדורה שהיא מציבה: נחישות, כוח רצון, הצבת יעדים והשגת מטרה.
סרט המתעד את מירוץ האולטרה מרתון של אשמורת משעל בהפקת Mikooka Productions
איך בעצם הכול התחיל?
כבר בתיכון, חזרתי עם אמא שלי ואחותי לארץ משיקגו, ופתאום היה לי משעמם בלימודים. בבתי הספר התיכוניים בארצות הברית סדר היום עמוס לעייפה וכולל בדרך כלל גם אימוני ספורט בשעות הצהריים. בארצות הברית ממש הגשמתי את עצמי בתיכון, אבל בישראל פתאום נחתתי לתוך ריק וחלל, זו הייתה הרגשה של לחזור אחורה בזמן. שכנעתי את המשפחה שלי ואת בית הספר שיאפשרו לי לצאת יומיים בשבוע ללימודים בוינגייט וככה התחלתי
כשהגעתי רוב החבר'ה בקורס היו בני ארבעים בתהליך של הסבת מקצוע, והסתכלו עלי כעל עוף מוזר בקטע של 'ילדה, מה את עושה פה' אבל אני בהיתי בהם חזרה 'מה אתם עושים פה'? אני רוצה להיות מאמנת! נראה לאנשים מוזר שאת יודעת בגיל צעיר כל כך מה את רוצה לעשות כשתהיי גדולה, אבל אני מאד בעד. וזה משהו שאני מעבירה היום בקורסי מנהיגות שאני מעבירה לנוער " אם יש לך משהו שיש לך אהבה אליו, אל תחכה, פשוט תעשה"
במקביל, בן הזוג של אמי ששמו אילון בנז'ה הפך להיות מאמן ריצה והמנטור שלי, תוך שנתיים הוביל אותי לרוץ את המרתון הראשון שלי במירוץ ירושלים של ארבעים ושתיים קילומטרים.
| צילום אוהד רומנו
איך הגעת לנושא המנהיגות?
בתחום המנהיגות התאהבתי כשהייתי בתקופת הצבא בנאות קדומים, שם שירתתי בהעברת קורסי מנהיגות, להעניק כלים פרקטיים לחיים: איך אתה מוביל את עצמך, ובעצם גם תוך כדי הצבא כבר התחלתי ללמוד לימודי תואר ראשון בפסיכולוגיה. ואז אחרי הצבא פתחתי בגיל 23 את חברת 'רקיע'. רקיע בעצם מאגדת את האלמנטים שבהם רכשתי ניסיון שזה בעצם פיתוח מנהיגות החל מהשירות הצבאי שבו העברתי סדנאות מנהיגות סדנאות ריצה. כל הרעיון היה בעצם להמיר את ההעצמה שרכשתי ואת הכלים שלמדתי מהריצה לאנשים אחרים שהם לאו דווקא חובבי ספורט.
את מי את מאמנת בעצם?
אימנתי את חטיבת המבצעים, חיל האוויר, וקבוצת הריצה הראשית של צה"ל בסייבר ארק, הייתי מאמנת ריצה של המשטרה, מאמנת ריצה של 'אתגרים' שזו עמותה להעצמה דרך ספורט של חבר'ה עם נכויות.
כיום רקיע עובדת עם מגוון חברות שונות, כמו רשת פתאל, המכללה למנהל, בני נוער בסיכון, קידום נוער, משטרת ישראל, עיריית מודיעין וכדומה. המכללה למנהל, עיריית מודיעין ועוד. אבל מכל הפרויקטים הללו הקבוצה שהכי נוגעת לליבי זו הקבוצה של קידום נוער, חבר'ה שנשרו ממסגרות, על קצה הרצף בתוך מעונות שלפעמים אפילו נעולים.
אני מאד מזדהה אתם, גם אני כשהייתי בחטיבה לא מצאתי את עצמי בכלל. לא הבנתי למה אני יושבת ומקשיבה, העדפתי להבריז ללכת לעיר וכל הזמן קיבלתי 'נכשל', זו כבר הפכה להיות המטרה שלי: להצטיין בנחשלים. לקחתי את זה לקיצון, לא הייתי מצליחה להתרכז. לכן אני מאד מבינה את כל הנוער שלא מוצא את עצמו במערכת החינוך.
איך את מצליחה לגרום לנוער שוליים להקשיב לך?
הקורסים בנויים בצורה מאד מתודולוגית: כשההרצאה הראשונה היא הרצאת חשפה והשראה. בהתחלה אני עושה איתם מן משחק כזה: "נחש מי אני ". והם זורקים שם מאיפה אני וכולי, הכי סטראוטיפי שיש. רק אחר כך תוך כדי הסיפור חיים שלי הם מבינים ש "וואלה" הבחורה גדלה בלי אבא, עברה הרבה אתגרים לא יותר קלים משלהם ומתחילים להזדהות ולהרגיש שייכים.
אני מספרת להם על החיים שלי כנערה, האתגרים בריצה, איך ההתמודדות בריצה בנתה אותי, דוגמאות מריצות של אולטרה מרתון, עשרות ומאות קילומטרים, מספרת איך חשבתי להישבר ולא נתתי לעצמי. איך מצאתי את הכוחות לא להתייאש לא לוותר, מספרת להם איך זה לנהל עסק בגיל צעיר כאישה וכמה סטראוטיפים צריך לשבור. גם הם בעצם מוקפים בסטריוטפים שהם נופלים אליהם.
בואי נדבר על מרתונים, מה היה המרתון הראשון שלך?
בגדול מגיל 17 ההתחלתי להתאמן עם המנטור שלי, בגיל 19 הוא אמר לי: אשמורת עוד שבועיים את הולכת לעשות את מרתון ירושלים ואת הולכת להצליח. כמובן שלא האמנתי שאוכל אף אחד לא חשב שאצליח לסיים, ואף אחד לא חשב שאני צריכה בכלל לרוץ , אבל הוא רשם אותי, בסוף הצלחתי לרוץ את כל ה 42 קילומטרים, הגשמתי חלום, וזו הייתה חוייה מכוננת שלימדה אותי שאפשר להצליח. כנגד כל האמונות. זאת נקודת ציון בחיים שתרמה להמון המון תחושת מסוגלות., זה הרגע שבו הבנתי שיש משהו מלמד בריצה שבשום מקום אחר לא הייתי יכולה ללמוד בגיל כל כך צעיר: הריצה היא כלי חינוכי נהדר לפיתוח נחישות, התמדה, כוח רצון, פיתוח מסוגלות. וזה כל כך חשוב במיוחד לצעירים, הרי הדור שלנו רק הולך לכיוון שהם רגילים לקבל בלחיצת כפתור הכול במיידי, אני רואה תינוקות שרואים שלוקחים להם את הסמרטפון והם מיד בוכים.
מה היה האתגר הכי קשה שלך עד עכשיו בחיים?
מרתון של 200 קילומטר, סובב עמק רמות מנשה, למעלה מ 38 שעות , שלושה ימים .זה סוג של מבחן ליכולת האנושית. נרשמנו 19 אנשים לתחרות שהייתה בינלאומית. ואני זוכרת שלא הבנתי למה כל כך קצת אנשים נרשמו, אבל כשחציתי את קו הסיום, הבנתי כשסיימנו תשעה אנשים. זכיתי במקום הראשון מתוך הנשים, האמת היא שזו תחרות שהיא שש הקפות, אתה לא רץ ישר, כל הקפה היא בעצם 33 קילומטר.
בהקפה האחרונה לא יכולתי לרוץ, הלכתי, פשוט לא יכולתי פיזית לרוץ להרים שתי רגליים באוויר. בדיוק הזניקו את המקצה הקצר של אנשים שרצים עשרים קילומטר וכמובן שהם עקפו אותי בנחילים, מאות רצים דוהרים מקיפים אותי. היו לי שתי מלווים שהחזיקו אותי בידיים, נראיתי כמו איזו גופה. שתיתי משקה איזוטוני והקאתי אותו. ואנשים ראו אותי ככה במצב הכי קשה שלי, איזה עוגמת נפש איזו פדיחה של החיים.
אחרי חמש עשרה קילומטר באמצע ההקפה אמרתי לחבר'ה שליוו אותי, תקשיבו אני פורשת, אני לא ממשיכה יותר. ישבתי על החצץ ובכיתי, בקילומטר 185! אמרתי מה נשאר חמש עשרה קילומטר? אבל כל צעד כמו סכינים חותכות את הבשר. הייתי בטוחה שזהו אני פורשת.
ואז דוד שלי שזו כבר תחרות רביעית שהוא מלווה אותי, הוא גם אח של אבא שלי שזה מרגש, כי רציתי שגם אבא שלי יראה אותי מצליחה. הוא אמר לי "אשמורת את רואה, יש פה תחנת ביניים, בואי נלך לשם לאט לאט, נגיע ואז נראה.
ואז אני קמה מסתכלת סביב, אני רואה שכל המסלול הוא פתאום מתחיל להיות ירידה, ונזכרתי איך הייתי מתאמנת שם והתחלתי לרוץ מה זה בספרינט של החיים, תוך כדי שאני צורחת. צרחתי מאושר כי באותו הרגע קיבלתי החלטה: גמרתי עם הרחמים העצמיים האלה, גמרתי עם הרחמים העצמיים!
זו הייתה חוויה מדהימה. סיימתי את התחרות וחיכו לי שם המשפחה, אמא , אחותי , כמה חברים, בחור שיצאתי איתו. והכי מצחיק שבסוף המרתון הזמנתי לעצמי אמבולנס. (היא צוחקת) .
מה את עושה היום?
היום אני על קו ישראל ניו יורק, בישראל יש את החברה שפיתחתי 'רקיע' אבל בניו יורק אני מנסה לפתח את עצמי. פיתחתי שיטה של 12 צעדים להצלחה אותה אני מלמדת והמדריכים שלי מאמנים. ומאמנת, יש לי גם קורס אינטרנטי, ספר באמזון ובקרוב אפליקציה ובישראל הצוות שלי מעביר קורסים שנתיים למנהיגות אישית, קבוצתית ופיתוח ארגוני באמצעות אימוני רקיע.
כל הרעיון זה שכל הדברים שדיברנו עליהם 'כוחות רצון, התמדה, עמידה ביעדים. כוחות נפש, פיתוח' אנחנו מלמדים אנשים באמצעות חוויה אישית חוויה גופנית. אנחנו לא מרצים להם 'איך להתמודד עם קושי', אנחנו באים ומאמנים אותם. אין דרך יותר טובה ללמוד את הכלים הפרקטיים הללו, רק בהתנסות ותרגול.
מה מצאת בניו יורק?
מאז שחזרתי לארץ כנערה משיקגו ב 2008 תמיד המשכתי להתגעגע לארצות הברית. אני מאד אוהבת שהתרבות האמריקאית מאורגנת, שואפת למצוינות. זו חברה מעצימה, שיש מי שיכנו את המחוות האלה כמזויפות, אבל וואלה הם פשוט מעודדים, כיף לחיות ככה, אני מאד אוהבת רבות של נימוסים.
אני מרגישה שם בבית, קהילה מאד תומכת בניו יורק הקהילה היהודית, אני גרה בסוהו, שזה כמו דיזינגוף שנקין של ישראל, המקום הכי מתוייר בניו יורק, דאון טאון עם פאשן, גלריות ואופנה. אני ממש מאושרת שם.
לא קשה להתחיל חזרה מאפס?
כשהתראיינתי ל 'דה פוסט גיים' שאל אותי הכתב למה עזבתי את ההצלחה בארץ? איך זה שאת עוזבת אחרי הפרסום ומגיעה למדינה שלא מכירים אותך ומתחילה מחדש? ויש בזה משהו, אין ספק שהרבה יותר קל להישאר באזור הנוחות 'טוב קצת מכירים אותי אז אני אשאר' אבל אני באמת לא אוהבת להישאר באזור הנוחות ובאמת בארצות הברית הוא מבחן ההוכחה הגדול האם השיטה שפיתחתי באמת יכולה לעבוד.
איפה את רואה את עצמך בעוד כמה שנים ?
כמובן מתפתחת בתחום, אבל לצד זה, בא לי גם לפתח חברה שעושה קאוצ'ינג עסקי לנשים. ידעת שרק ארבע אחוז מהעסקים בישראל הם של נשים? חבל כי לישראליות יש להם יתרון של הקשיחות הזאת בגלל הצבא. אין שום סיבה שבישראל לא תהיה יותר העצמה נשית! אז כמובן, אני רוצה להיות לידרית, אני מאמינה שכל אחת יכולה להיות לידרית של עצמה ושל אחרים ובהחלט הגיע הזמן שנראה יותר נשים בעמדות מפתח.
כבר מזמן החלטתי שאני צריכה להתרכז במטרת העל שלי שהיא ה 'למה', הסיבה שבגללה אני פועלת ועושה את כל הדברים. ברמה החברתית זה בעצם להנגיש לאנשים שהם לא מתורגלים בספורט, הם לא יודעים איך להשיג מטרות, אין להם את רמת המוטיבציה הגבוה, לעזור להם בעצם דרך תרגול של השיטה שפיתחתי.
וגם העצמת נשים, בשבילי זה פרויקט שהוא מאד חשוב להציע לנשים את הכלים הללו, לנשים ביחס לגברים רמת השאיפה וההערכה העצמית נמוכה, ברגע שהן מצליחות הן מייחסות את ההצלחה לגורמים חיצוניים ולא לגורמים פנימיים, גברים הם הרבה יותר תחרותיים מנשים, ספורט הוא דוגמא קלאסית לנושא הזה, הספורט שאני משתמשת בו הוא סימולציה לחיים, זירת למידה והתנסות.
מה לימדו אותך החיים?
קודם כל זה הנושא של הצבת מטרה, איך להשיג מטרה, למדתי להתחיל בקטן ולאט לאט לגדול. להציב מטרה של : לרוץ חמישה קילומטר ואז עשרה קילומטר, כל פעם לאט לאט עם מטרות ביניים , לשבור את מטרת העל למטרות ביניים קטנות.
זה חשוב כי ברמה המנטלית, כשאנשים חושבים על מטרה גדולה מידי הם נלחצים ואז יורדים מהמטרה שלהם. לכן המשימה היא קודם כל למוסס את האיום, להקטין אותו כך שהוא יהיה בר השגה.
יש גם את הנושא של ניהול קושי, במצבי קושי איך להתמודד: אם זה נשימות עמוקות, להסתכל על היעדים הקרובים בדרך, לעבור לצעדים קטנים יותר לא 'פול גז 'לא 'אפס או מאה', חיזוק חיובי לעצמך, ויזואליזציה לדמיין את קו הסיום, איך מוחאים לי כפיים ואני מקבלת מדליה. אילו טכניקות שמאפשרות את ההצלחה.
