nomigכולם מכירים את הגזר המיתולוגי של סבא אליעזר ("משוך בגזר, משוך בגזר, אין כמוהו גזר"), שורש כתום אדיר ממדים, שמשפחה שלמה כולל חיות המחמד שלה מאמצת כוחות כדי לשלוף אותו מן האדמה
כולם מכירים גם את הגזר הגמדי, קפוא בעיקר, שעושה חיים קלים למי שרוצה לשלוף ולשלוק במהירות כדי לשלב בתבשילים. פחות מכירים את זני הגזרים הלא כתומים (סגולים ולבנבנים-צהובים), שגם אותם מגדלים בקיבוץ שלוחות, בירת הגזרים של ישראל. והכי כדאי להכיר את חטיפי הגזרים, הגיזרונים, בצורת מקלונים או בגודל ננסי, שטופים, מוכנים לאכילה, לא צריך לקלף ולא לחתוך (כאלה אנחנו, מפונקים), אלא לנשנש ישר מהשקית "כמו גרעינים", בעצם ביתר קלות מגרעינים. כי גרעינים צריך לקלף, ואת הגיזרונים ממש לא.
לשאול למה בכלל גזר, זה לא אינטליגנטי. כי גם את התשובה לכך כולם מכירים: מדובר באחד המזונות הבריאים ביותר בטבע, שבין היתר משפר ראיה ואת רמת הסוכר בדם, ומאט הזדקנות, מכיל ויטמינים ומינרלים וסיבים תזונתיים ונוגדי חמצון וגם מתוק מאוד. עכשיו גם אין תירוץ לא לאכול ממנו כי לא מתחשק לקלף או לגרר. הגיזרונים יכולים לשמש ארוחת עשר בבית הספר, ממתק מול הטלוויזיה, ארוחת ביניים, או סתם חטיף בכל שעה ביום. הגיזרונים גם יהפכו כנראה את שלוחות לחלק בלתי נפרד מהחוויה הכול חושית של אכילת גזרים: הצבע הכתום העז, הצליל הקראנצ'י של הנגיסה ומתיקות הטעם.
הגיזרונים משווקים בשלוש אופציות: חטיפוני גזר, 38 קלוריות ל- 100 גרם. מקלוני גזר, 34 קלוריות ל- 100 גרם. ומקלוני גזר צבעוניים, גם כן 34 קלוריות ל- 100 גרם. בהשקה שנערכה במסעדת רג'ינה במתחם התחנה בתל אביב, הסלט הצבעוני ביותר על השולחן היה זה המורכב ממקלוני הגזר הסגולים, כתומים וצהבהבים עם עלים ירוקים ושמן זית. כמה פשוט ככה טעים.
אגב, למה דווקא הגזר הכתום זכה לתפוצה כלל עולמית ולא הזנים האחרים? משום שהראשונים שגילו את הגזר שמוצאו באסיה, ושלא היה מוכר באירופה, היו חיילים הולנדים, שנדלקו על הזן הכתום משום שזה היה הסמל של בית המלוכה ההולנדי, בית אוראנג'- נסאו (אוראנג' = כתום. מכאן גם המילה המציינת תפוז באנגלית). אבל נחזור לקיבוץ שלוחות בעל הרקורד המלכותי לא פחו: מגדלים בו גזר כבר 70 שנה, מהזריעה, הגידול, האיסוף, השטיפה, המיון, האריזה ועד השיווק. מרשים לא פחות לגלות ששלוחות מייצא לחו"ל כ- 60,000 טון גזרים בשנה, במחזור שנתי של מאה מיליון שקלים.