tzilipwאוכל אמיתי יכול, ואולי אף צריך, להיות פשוט. הכלים והשיטות הנדרשים להכנתו ולאכילתו יכולים להיות בסיסיים ביותר, ולעתים אין בהם צורך כלל. נשמע פשוט? אז למה כל שינוי תזונה משאיר הרגשה שזה מסובך כל כך?
האוכל הכי אמיתי, המשאיר תחושת חיוניות עצומה, לא דורש שום הכנה. במקרה הקיצוני – ריסוק או קילוף.
וגם אכילתו אינה דורשת דבר לבד מזוג ידיים. במקרה הקיצוני – עם ציפורניים.
לטעמי, אין כיף גדול יותר מקטיף וליקוט, שבהם הידיים מובילות במסלול הכי ישר אל הפה, בלי כל תיווך.
ככל שההכנה והאכילה מסתבכות, כך גדל הסיכוי שהמזון הנאכל מכיל אלמנטים רצויים פחות. בין אם אלו תבלינים מיוחדים (שיגרמו לנו אחר כך לשתות מים), או צורך בהמתקה אחרי הארוחה, או שיטות הכנה ההופכות את המזון לדביק או יבש או מפורר או מרוקן מנוזליו המקוריים.
עיוותי הצורה של המזון המקורי הם משהו שכדאי לתת עליו את הדעת, וככל שהמזון רחוק מצורתו המקורית, ממרקמו המוכר, מריחו הטבעי, כך הנורה האדומה אמורה להבהב אצלנו חזק יותר.
דוגמה טובה בהקשר זה הוא רוטב הסויה.
לכאורה זהו מיצוי של צמח טבעי לגמרי, ויש לו ארומה תרבותית של מסורת עתיקת יומין ומוקפדת.
בפועל, לטעמו, ריחו ומרקמו של הרוטב אין ולו קשר קלוש לפולים המקוריים (גם בהכנה בייתית מסורתית). האם בלי להכיר את מקור הרוטב השחור והמלוח הייתם מנחשים כי הוא מצוי בפולי הסויה העדינים?
מותר לכולנו לאכול ארוחות שאינן פשוטות, שטעמיהן המורכבים מענגים את החיך, שהוירטואוזיות של השף או השפית משחררים מאיתנו קריאות התפעלות.
בעודנו נהנים, אפשר להשוות לכך את העונג שעשוי להימצא בחפירת חצי המנגו מקליפתו בעזרת כף היד, בתותים טריים בשיא העונה, בסלט טרי מאוד של חסה עגבנייה ובצל ירוק עם קצת שמן זית לימון ומלח, באבוקדו עם לימון ומעט בצל קצוץ, בפקאנים טבולים בדבש משובח…
מעורר בכם תאבון? כל אחד מאלו יגזול מכם מקסימום חמש דקות של הכנה, ובמקרה הטוב תצטרכו אחר כך לשטוף רק את הידיים. או ללקק. פשוט, לא?
מאמר זה הוא הרביעי בסידרת "אוכל אמיתי". קדמו לו מאמרים על אוכל טעים, מותר ומספק. המאמר הבא יעסוק באוכל מחליק – בגוף, ועל כלי ההכנה וההגשה.