האם מדינת ישראל ואזרחיה הערביים יצליחו לחיות מתוך שותפות לדרך בשנים הקרובות או שמא תתחולל כאן מלחמת אזרחים? אדם נג’יבפנדי מבקש ליזום מועצה ציבורית למען ערביי ישראל שתוכל להתוות דרך לשותפות בין שני הצדדים
במשך שלושים שנה, היה אדם נג’יבפנדי מתעורר בביתו בכפר סאג’ור, מכין לעצמו קפה, נושק לילדיו ולאשתו ויוצא אל עבודתו בשירות מדינת ישראל. שנים רבות הוא שימש כסגן ניצב במשמר הגבול, פיקד על גזרות שכם, חברון וירושלים. הוא הכשיר קצינים בסיורים המשותפים בין הרשות הפלסטינית ומדינת ישראל, שימש כיועץ השר לביטחון הפנים לשעבר לעניין החברה הערבית בישראל וביצע עוד שלל תפקידים שבמסגרתם נחשף לדרך שבה מדינת ישראל מנסה לייצר פתרונות לאתגרים בחברה הערבית.
בשליחות ציבורית
מלבד תפקידי הביטחון בהם שירת, עוסק נג’יבפנדי למעלה משני עשורים בפעילות חברתית-קהילתית לחיזוק ושיפור מעמדם של החלשים בחברה הערבית. בין היתר הוא כיהן כחבר בחמש ועדות מחוזיות של שתי תכניות לאומיות, בין היתר “360” ותכנית “עיר ללא אלימות”. התכניות עסקו בתחומי הרווחה, חינוך, חינוך בלתי פורמאלי , הנהגה מקומית, אכיפה ושלטון החוק בחברה הערבית כאשר במקביל הקים גם את עמותת “יד לאזרח הוותיק” למען הקשישים.
כיום נג’יב פנדי משמש כיזם ומקים חברת ברידג’ השקעות בינלאומיות ” Bridge international investment ” מתמחה בהובלת מהלכים וחיבורים אסטרטגיים בין חברות ישראליות לבין חברות בינלאומיות בתחומים שונים כולל שימוש בידע מקצועי רב ברמה הגבוהה ביותר בתחומים רבים.
במשך השנים שבהן הוא חי את שני הצדדים: החברה הערבית והחברה הישראלית התגבשה בו ההבנה כי יש סיכוי לכונן מערכת יחסים של כבוד ואמון בין שני הצדדים. אולם חזון אחרית הימים הזה יוכל להתקיים רק אם שני הצדדים ישכילו לחשוב מהם הם יכולים לעשות האחד למען השני גם אם הדבר כולל וויתורים וגמישות.
כדי להצליח במשימה הוא החליט להקים את המועצה הציבורית למען ערביי ישראל המורכבת מנציגי כל הדתות ומגוון הדעות הפוליטיות. המועצה תורכב ממנהיגים הן מקרב החברה הערבית והן מקרב החברה היהודית ומטרתה יהיה לגבש יחד מסמך הבנות ויצירת תשתית לשיפור המצב הקיים.
מה הצורך במועצה ציבורית למען ערביי ישראל?
“בדיוק כמוני, ישנם הרבה ערבים ישראלים המעוניינים בשינוי ומעוניינים לחיות בשלום, בשלווה ובשיגשוג במדינת ישראל. אני לא רק מעוניין בכך, אני גם בהחלט מאמין שניתן להגיע לכך באופן מעשי. אחת הדוגמאות שממחישות לי שהדבר אפשרי הוא ניסיון העבר שחוויתי עת הכשרתי קצינים במסגרת הסיורים המשותפים בין הפלסטינים לישראל. בעבודה המשותפת, נחשפתי למורכבות המנטלית המדינית והפוליטית המורכבת בין שני הצדדים. אולם נכחתי לדעתי כי למרות הפערים נוצר מצב שבו ניתן לקיים פעילות משותפת בין המדינה לבין מי שעד לפני רגע היא הגדירה כאויב. אני טוען שקל וחומר אם הצלחנו להגיע להבנות והסכמים עם אנשי הרשות הפלסטינית ודאי שנצליח להגיע לשותפות מלאה ומכבדת בין ערביי ישראל למדינה ששם הפערים אפילו קטנים יותר”.
“כאשר שימשתי כיועץ השר לביטחון פנים דאז איציק אהרונוביץ’ נדרשתי במסגרת תפקידי להיות איש הקשר בין השר לבין ערביי ישראל באמצעות מנהיגי השלטון המקומי, אנשי דת , אנשי חינוך ונכבדים. רובם ככולם העלו לעיתים קרובות מצוקות קשות של האוכלוסייה. אולם על אף זאת נוכחתי במסגרת תפקידי כי כאשר יש נכונות אמיתית להקשיב למצוקה של החברה הערבית ורצון לפתור את הבעיות לא בצורה כוחנית, אלא בהבנה של מורכבות הדברים ניתן בהחלט להגיע לפתרונות יצירתיים שמאפשרים לשני הצדדים להמשיך לחיות בשותפות”
מדוע יש צורך במועצה ציבורית?
“במצב הנתון, הגופים והארגונים הקיימים הם ממסדיים ולכן אין להם אפשרות אמיתית להתמודד עם הקשיים הקיימים ועם המכשולים. אלו שאינם ממסדיים כגון ארגונים ועמותות עסוקים לרוב בלכבות שריפות ולתת מענה לכאן ועכשיו. תפקיד המועצה הוא להסתכל על הדברים בצורה רחבה ובצורה אובייקטיבית למען הכלל. להציע דרך ברורה, חזון, שיטה וכלים כדי לכונן מערכת יחסים מכבדת ותקינה בין מדינת ישראל לאזרחיה הערביים”.
“המהלך רחב ההיקף מחייב אנשים אמיצים, בעלי דעה, מנהיגים בעלי שיעור קומה בחברה, של נשים וגברים, משכילים שהנם אנשי עשייה. רק יחד נוכל לקחת את המושכות לידיים, להוביל מהלכים מועילים, לעמוד מול מוסדות המדינה. חברי המועצה ידרשו לעבוד ביושר וללא אינטרסים אישיים כדי לחתור להגיע להישגים אמיתיים שתפקידים מענה ושינוי מהותי בהתנהלותה של החברה הערבית בישראל.
“אני מאמין ששני הצדדים צריכים להפסיק להרגיש קורבן, להפסיק להאשים האחד את השני במצב ולהתמקד ביצירת שינוי למען עתיד חברתי, כלכלי ותרבותי טוב יותר. בנוסף אני מאמין כי אם החברה הערבית תתמקד בחדשנות והשקעה בדור הבא במקום להתמקד בקיפוח היא תוכל להפוך לחברה חזקה ומשגשגת כלכלית”.
“בשבעים השנה שמדינת ישראל קיימת, היא הפכה להיות לאחת המדינות החזקות בעולם בהרבה תחומים בתעשייה, בטכנולוגיה, בחקלאות. אני סבור כי שתי החברות יכולות להיתרם האחת מהשנייה, צריך רק למצוא את השביל הנכון”.
“חשוב להבין שאי אפשר לדרוש ממישהו נאמנות, כשאין לו את התנאים הבסיסיים לחיות וההרגשה שלו היא שלא משנה כמה תארים הוא ישיג הוא תמיד יהיה אזרח סוג ב’ ומצד שני אי אפשר לדרוש שהמדינה תהפוך אותך לאזרח סוג א’ כשאתה יורק בכוס ממנה שתית”.
“השיטה הזו יצרה מצב שבו ראשי הרשויות הם אנשים שדואגים לאינטרסים האישיים בעיקר למקורבים להם, אלו שבחרו בהם. לא בטוח שמדובר באנשים שבהם מתאימים לתפקיד, יש ראשי רשויות שלא יודעים אפילו קרוא וכתוב ומעבירים הכול לבעל תפקיד אחר.
“למדינה המצב הזה דווקא נח, כי מי שנבחר הוא מעוניין לשמור על הסטטוס קוו הקיים ולהיות סוג של “יס מן” גם אם זה על חשבון התושבים. התושבים מצדם לא רואים בו אשם למצב כי הוא מאשים באופן קבוע את רשויות המדינה. מי שמפסיד מהדרך הזו הם דווקא האנשים המוכשרים, בעלי התארים, אלו שיש להם יכולות להביא הישגים אמיתיים אבל הם לא נראים ולא נשמעים כי הנבחרים חוששים מבעלי יכולות ומרחיקים אותם באופן שיטתית כך שנבחרי הציבור ידאגו באופן תמידי לקדם לתפקידי מפתח את המקורבים להם. חלשים או חסרי יכולת לא מוכשרים על מנת לשמר את הסטטוס קוו הקיים להיות לנבחרים סוג של יסמנים”
אז מי בעצם אשם בקיפוח של ערביי ישראל ומה צריך לעשות כדי לפתור את המצב ?
“ערביי ישראל סבורים כי זו אשמת המדינה שמפלה אותם על בסיס קבוע בכל התחומים. אולם מי שמעמיק יותר מגלה שהבעיה מורכבת בהרבה. בכל שנה מדינת ישראל מעבירה תקציבים של מיליונים המיועדים לטיפול בתחומי רווחה, תשתיות , חינוך ועוד …..אולם התקציבים שעוברים לא באמת מגיעים אל יעדם הסופי כמוגדר בסעיף תקציבי , הנפגעים העיקרים הם התושבים” .
“ישנן תוכניות לאומיות שמשרדי הממשלה מריצים ומטרתן להעניק את הזכויות השוות לערביי ישראל, מנכ”לי האגפים השונים במשרדי הממשלה מעבירים את התקציב לשלטון המקומי, אולם שם מועבר יותר 50% מהתקציב מוקדש למינוי כוח אדם של מקורבים בתוך התכניות ולא מגיע אל היעד הסופי שלו, אל התושבים” .
“רוב התקציבים נתקעים בצינור בין הגורם המבצע לבין השלטון המקומי, הישות היחידה למעשה שיכולה לקבל את הכספים. כך שמדינת ישראל מרגישה שהיא מצדה הפנתה את כל המשאבים ועשתה כל מה שיכלה ומרימה ידיים . אבל האחריות שלה בעיני היא גם לדאוג לכך שהכספים יגיעו ליעדם ואם השיטה הקיימת לא מוכיחה את עצמה אז צריך לשנות את השיטה”.
“לצד המערכת הקיימת יש צורך להקים גוף שמטפל בבעיות המורכבות עם הפתרון המורכב , גוף מתוך גורמי האכיפה בישראל ולא בתיווך פקידים של אותו משרד מטפל , תוך יצירת מערכת פיקוח ובקרה מתמדת מול הרשויות רק באופן הזה ניתן יהיה לממש את המשאבים שהמדינה מקצה לטובת הדברים הנכונים”.
מה עוד צריכה לדעתך המדינה לשנות ביחס שלה לערביי ישראל?
“המדינה מצדה חייבת להבין שפתרון בעיות בין שני צדדים לא מגיע באמצעות אכיפה כוחנית, אלא הוא חייב להגיע באמצעות הבנה של כל צד למורכבות הרגשית ולצרכים שלו”.
“אי אפשר לרצות לשלוט באזרחים כדי שיתנהגו כפי שאתה מצפה בדרכים של כוחניות או להתייעץ במנהיגים חברתיים רק כשיש מצב חירום. הדרך לגרום למישהו לשתף אתך פעולה נעשית בדרך של כבוד ומענה על הצרכים שלו לאורך הזמן, אי אפשר לצפות לנאמנות ממישהו שמרגיש יום יום הזנחה, קיפוח וחוסר תקווה”.
חוץ מהקמת מועצה מה עוד אתה מציע?
“אני מפרט את כל ההצעות לשיפור המצב הקיים במסמך שנקרא ‘מתווה 2048’ . מדובר למעשה בהצגת חזון שיאפשר לשני הצדדים לראות את הרווחים שהם יכולים להשיג אחד מהשני עד שנת 2048, שנת ה 100 למדינת ישראל. אם ישכילו לבצע את השינוי בכל התחומים, ייהנו שני הצדדים משינוי חברתי מהותי ליצירת כלכלה משגשגת, חינוך חזק ותמורות חברתיות”
מה האני מאמין שלך?
“האני מאמין שלי אומר, שהחברה הערבית צריכה לדרוש ולא רק לבקש, שוויון זכויות במלוא מובן המילה, תוך שותפות לדרך בריאה וישרה בהקפדה על נאמנות למדינה ומוסדותיה תוך שמירה על אזרחות טובה ותרומה למדינה כל אזרח בחלקו”
“האם חזון אחרית הימים יכול להצליח?”
“אני מאד מאמין בעתיד שפוי, אני מאמין שאם נצליח לחבור יחד מנהיגים משני הצדדים בתמיכת הציבור נוכל לייצר שינוי משמעותי. התחלתי לגייס מנהיגים חברתיים למיזם ואני מזמין אנשים נוספים ראויים להצטרף למועצה הציבורית למען ערביי ישראל. רק יחד נוכל לייצר חברה חזקה ואיתנה עם חזון ברור המבטיח קידום, שינוי ומימוש סדר יום אחר. כזה שיבטיח לנו לכולנו בחברה הישראלית ובחברה הערבית הווה ועתיד טובים יותר ומזהירים יותר.