נוף אינטמי

הבמאי ישראל לנצ'נר מעניק לנו הצצה אל סיפור חייה המרתק ואל האמנות היחודית של הציירת אופירה ברק.

מאז שהיא זוכרת את עצמה, הציירת אופירה ברק עוסקת ברישום. היא הגיעה ממשפחה של ציירים, סבה ואמה היו ציירים גם הם, הבן שלה הוא אדריכל ואמן. עוד כשהייתה קטנה בתקופת הצנע, כשלא היה נייר, אמה הייתה נותנת לה את התעודות שלה לצייר עליהן, ואחר כך הרשתה לה לבצע את הרישומים שלה על הקירות בבית.

כשהייתה נערה בשנות החמישים בחיפה, הלכה לחוג ציורים למבוגרים שם החלה לפתח את התחביב לאמנות של ממש. במסגרת הצבא הגיעה לקיבוץ גונן ושם השתלבה כחברה מן המניין תוך שהיא ממשיכה לפתח ולעסוק באמנות הציור.

בכתבה אודותיה שפורסמה בטלוויזיה הקהילתית בכפר סבא היא מספרת לבמאי גם על השכול. בנה אמיר ברק נהרג במלחמת לבנון הראשונה, ואופירה החלה לצייר אותו ואת עצמה בפרוטרט כאם שכולה.

כתבתו של ישראל לנצ'נר, צילום נתן ברוך, עריכה אפרת גרינוולד

אופירה עוסקת במגוון טכניקות, בהן רישום, טמפרה ושמן וטכניקה מעורבת. באתרי הרשת נכתב עליה: "אופירה ברק לא זו בלבד שהיא מבחינה במיוחד בכל דבר רגיל, היא גם יכולה לצייר זאת. היא עושה זאת כל כך טוב, עד שכמעט אפשר להיכנס אל תוך הנופים, ולהקשיב איתה לרוח הערב הלוחשת בעשב. למרות הרושם המציאותי כ"כ של הציורים, יש בהם מימד סוריאליסטי. אופירה אינה מציירת את הדברים עצמם, אלא את שעות היום, האווירה, האורות, הצללים ותנועת האוויר.
בנוף הסובב אותה, היא רואה דבר מה שנעלם מעינינו, וחושפת את הסימנים שבני אנוש מותירים אחריהם.".

"אני מנסה להוביל את הצופה אל תוך ציוריי, כבעדשה מקרבת" מאשרת את הדברים ברק "ישר פנימה, קרוב קרוב עד כדי כך שאפשר יהיה להריח… וחשוב לי שהציור יקרין תחושת חום, כך שאפשר יהיה להסחף לתוכו. כמו תפילה לאמא אדמה."

אופירה ברק היא ילידת חיפה, 1943. הייתה חברת קיבוץ גונן בשנים 1962-1984. למדה ציור בביה"ס לאומנויות תל-חי, והשתלמה באוסטריה. בשנים 1975-1984 מלמדת ציור בתל-חי. 1984-1987 מציירת, לומדת ומציגה בניו יורק. תושבת כוכב יאיר מ-1987. הציגה כ-40 תערוכות בארץ ובחו"ל. העבודות של ברק נמצאות במוזיאונים, גלריות ובאוספים פרטיים רבים בארץ ובחו"ל.