מערכת המומלציםשלום, שמי הדס ויסמן.
אני בת 34, סופרת, מהרהרת ואמא לשני ילדים: עלמא אור (8) ואדר (5.5).
ממש עכשיו אני נפרדת בלב מהאהבה החדשה שלי.
זר לא יבין זאת, אבל אעשה כמיטב יכולתי כדי להסביר.
"הכרנו לפני חודש וחצי", כך ציין בפני בשבת האחרונה והשבתי 'נכון' בחיוך.
כשאני עומדת מולו, או יושבת, אני רואה אהבה ויופי.
אני אוהבת כל דבר בו.
את הדרך בה הוא זוקף את גבו בכל ישיבה.
בלי להתבלבל, בלי להזכיר לעצמו להתיישר.
את אותו בטחון שהוא מביא באופן בו הוא אומר מילים, גם את הפחד שלו.
כשהוא מוריד לי את המשקפיים כדי להסתכל בעומק עיניי, להגיד לי שהוא רואה בית ולא למצמץ תוך כדי שהוא אומר את הדברים.
להגיד שאני עושה אותו שליו ורגוע ולחייך.
אני מצידי מתמוגגת, מתמסרת, נוגעת בו כאומרת לו מילים יפות חזרה ומתחבקים.
פשוט אהבה.
עכשיו אני נפרדת בלב מהאהבה הזו. כי אני נבהלת. לא מעוצמת האהבה, אותה אני בהחלט מוכנה לשאת.
אני מוכנה גם לפתוח ידיים בקבלה, ולנשום אותה אליי עד שתישפך ממני.
אני נבהלת מאוד מהמחשבה שזה ייגמר.
כי זה ייגמר.
רגע לפני שאתם מעיפים עלי את האבחנה המאוד מדויקת שלכם (עבור עצמכם), אני רוצה לספר לכם על האהבה הראשונה שלי.
גיא.
את גיא הכרתי בצבא. הוא אהב אותי מיד, אני אהבתי אותו אפילו עוד קודם (תוכלו לקרוא עלינו עוד בספר שלי 'קח אותי איתך').
מעולם לא הפסקנו לאהוב. עם גיא, ידעתי תמיד, שלא משנה מעל איזו תהום נעמוד, נצלח אותה.
היה משהו בגיא ובעיניים שלו שהיו לי בטחון ואהבה.
ידעתי שיחד נוכל לכל.
מה שלא ידעתי, זה שלא משנה כמה אנסה לשפר, להעצים אותנו, להפליא ולמלא באהבה, אחרי שנביא את עלמא אור ואדר לעולם, ואדר יגיע בדיוק לגיל שנתיים וייפרד מהשד ממנו ינק, באותו שבוע גיא ימות באמצע מעשה אהבה מדום לב ואני אשאר כדי לספר מה זה אומר: "להיות אלמנה".
מה זה אומר לגדל שני ילדים קטנים. לגדל, אבל לא במובן של להאכיל, אם כי זהו אתגר משמעותי כשלעצמו, אלא לגדל במובן של אחריות הורית. שמאותה נקודה אני, על כל חסרונותיי ומגבלותיי אחראית על בריאותם הפיזית, בריאותם הנפשית ובריאותם הרגשית וגם להעניק להם ילדות שמחה כבונוס. לא ידעתי איך לעשות את זה נכון.
העניין הוא שגיא עזב. גיא הנצחי שלי. הוא שחלמתי איתו על ספסל לפני המיטה לחלוץ נעליים כשנתבגר מעט ועל ספסל נדנדה בחצר להזדקן עליה, להיפגש עליה לקפה של סוף יום שיתחלף בתה שיתחלף בתה מעורבב במים פושרים ושנראה ממנו את עלמא אור ואדר חוזרים עם תיקים מטיול גדול ומביאים את האהבות שלהם ואחר כך גם נכדים. כשעברתי לראשונה לדירה עם עלמא אור ואדר לבד, חברה קנתה לי מתנה את אותו ספסל למיטה מהחלום שהכירה וביקשתי מחבר אחר לבנות לי ספסל נדנדה לחצר. הגשמה שהיא ריקה מתוכן כמו רגעי הבדידות שהעברתי עליהם.
כשעברתי מהדירה הראשונה שלנו, העברתי את הנדנדה לבית הורי והספסל שלפני המיטה הגיע איתי גם לפה, אבל אין די מקום בשבילו לפני המיטה וגם הוא הספיק להתפרק בינתיים. להתפרק כמו החלום הזה שאני וגיא נזדקן יחד או אפילו רק נתבגר.
אז הייתי בת 30 והיום אני בת 34. עברו כמעט ארבע שנים. בין אז להיום הספקתי להיות שנתיים במערכת יחסים און אוף עם אהבה גדולה ובלתי אפשרית, עבורנו המציאו את הגדרת היחסים בפייסבוק 'זה מסובך'. והוא עזב, למרות שרציתי שיישאר, ולו רק כדי שלא יעזבו אותי שוב.
ועכשיו זיו. כשאני עומדת מולו, או יושבת, אני רואה אהבה ויופי. וכשאני אומרת לו את זה הוא משיב שהוא בסה"כ השתקפות של עצמי ושזה מעולה שאני אוהבת אותי ככה. ושוב אני נשארת לבד עם עצמי, נפרדת מחדש. כי כל דבר שהוא יגיד לי מלבד המילה 'בית' יזכיר לי שהוא עלול לעזוב. וכדי שזה לא יכאב לי, אני נפרדת ממנו עכשיו בלב.
אני רק מקווה, שלמרות שנפרדתי ממנו בלב הוא יבוא שוב ושוב. כי ככה הוא אמר, שהוא מביט בי בעיניים ורואה בית.